פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Comedown Machine" של הסטרוקס - הרוקנ'רול מתאושש

      אחרי אלבום רביעי מקושקש, הסטרוקס חוזרים עם "Comedown Machine", אלבום חזרה לשורשים של עצמם, קורצים לאייטיז, מחייכים להווה ומוכיחים שגם אם זה הסוף, אז לא נורא

      ג'וליאן קזבלנקס מאוד אוהב את האייטיז. אי אפשר להאשים אותו, רק אדם בלי לב לא אוהב את האייטיז. אבל כאן אתה צריך לעצור ולשאול את עצמך שאלה חשובה: האם אתה רוצה שאת האהבה הזאת יביא איתו קזבלנקס לאולפן בבואו להקליט אלבום חדש של הסטרוקס? אולי צריך לחדד: האם אתה רוצה שהסטרוקס יעשו אייטיז?

      לכל אחד תהיה תשובה אחרת לשאלה הזאת, תלוי במידת אהבתו הן לאייטיז והן לסטרוקס. אם תשאלו אותי, בתור מי שאוהב את שתיהן בכל לבי, התשובה תהיה בהחלט. ולכן, אני עומד לפתח יחסים קרובים עם האלבום החדש של קזבלנקס ושות', "Comedown Machine". כמובן שלשות' יש שמות - אלה הם: האמונד ג'וניור, ולנסי, מורטי, פרייצ'ור - אבל זו לגמרי ההצגה של קזבלנקס, ויותר אלבום סולו שני שלו אחרי "Phrazes for the Young" מאשר האלבום החמישי של הסטרוקס.

      הסטרוקס (יח"צ)
      הסטרוקס (צילום: יח"צ)

      בצער, אין טעם להתעכב על הקושיה שפעם היתה חשובה, "הסטרוקס - לאן?". נדמה שגם את חברי הלהקה זה לא ממש מעניין. הם כבר לא החברים הכי טובים, יש שם יותר דם רע מאשר דם טוב, ואפילו תוכניות לסיבוב הופעות שילווה את האלבום אין כרגע. אז מה אם פעם - איך כבר עברו 12 שנים לעזאזל - ממש רצית להזדקן איתם, היית בטוח שהם ילוו אותך הלאה לנצח ושבכל פעם ידליקו אותך מחדש כמו בפעם הראשונה, תקופה שתוכל להיזכר בה בנוסטלגיה מהולה בפאניקה. תמיד חשבת שהם יהיו גרסת הרוקנ'רול של ריאן גיגס, אבל הם התגלו כפחות גיגס ויותר פול סקולס. תמיד שם בשבילך, יחזרו מפרישה ויעשו את שלהם, יתנו לך תקווה, אבל כבר לא יהיו מתנה שלא מפסיקה לתת, ירגשו פחות מאשר יותר. ובסוף זה לא באמת משנה, חלומות כאלה הם בבסיסם קצת ילדותיים, ואכזבה ממוזיקה היא כבר פריבילגיה ששמורה לצעירים.

      אז מזל גדול ש"Comedown Machine" הוא כיף חיים של אלבום, אם אתם בעניין של הסטרוקס משתעשעים עם אייטיז כמובן. זו הכללה, אבל לא גסה. יש כאן גם שירים בדי-אן-איי המקורי של החמישיה הניו יורקית, והסאונד והסגנון האוריגינליים עדיין נוכחים, אבל הם המיעוט.

      כשהשיר הראשון מזכיר לך את "Conga" של גלוריה אסטפן, והשלישי את "Take on Me" של א-הא, וגם השמות דוראן דוראן ופרינס קופצים לראש, נו, אתם מבינים את הכיוון. תוסיפו לזה חיבה מודעת לעצמה, או שלא, לפיניקס, בתוספת איזו אנרגיה סקסית שנושבת בין כל 40 הדקות של האלבום ומזכירה את הימים הנפלאים של שני האלבומים הראשונים שלהם, ותקבלו משהו עם טעם, או לפחות ריח, של פעם.

      "Comedown Machine" הוא לא "Is This It", אלבום שהקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים, והיה ב-2001 ה"בנות" של הבנים, מינוס אכילת הראשים. אבל הוא עדיין בשורה לאוהבי הסטרוקס, וכולל כמה מהשירים היותר טובים שלהם מאז השיא ההוא, למשל "Welcome to Japan" ו"Happy Ending". לא ברור האם זה הסוף של הסטרוקס, אבל אם כן, הוא שמח בדרכו. וזה לא מעט.

      מה אתם חשבתם על האלבום החדש של הסטרוקס? ספרו לנו בפייסבוק