פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "דה וויס": הניצחון השקרי של הדו-קיום

      הזכייה של לינה מחול בגמר הגדול של "דה וויס" היא עוד רגע חלומי של קבלת האחר בעונה שמכרה לנו הרבה חלומות כאלה. ועדיין, צריך לשאול מה יקרה כשנתעורר מחר בבוקר

      "דה וויס": הניצחון השקרי של הדו-קיום

      לינה מחול, ערביה-נוצריה מעכו, זכתה בעונה השנייה של "דה וויס" עם תפילה יהודית של לאונרד כהן, וזה נחמד, זה נחמד. אפשר לראות בזה היסטוריה: ערביה מנצחת בתחרות בפריים-טיים של ערוץ 2, בבחירה של הקהל. נסרין קדרי ופיראס חורי היו שם קודם, אבל לא בערוץ 2, לא בזרם המרכזי. לאורך כל העונה מחול הילכה בזהירות מחושבת בין הטיפות, ואיתה כל ההפקה, כדי להיזהר ממשבצת נציגת המגזר הערבי ומהמתח הנגזר מהעמדה הזאת. גם הערב, כשהזכירה למאות אלפי צופים בבית ש"היו גם תגובות גזעניות", הטעימה והוסיפה שרוב התגובות היו מחבקות, ובהחלט "הרוב קובע". ראוי לחבק את לינה. היא זמרת מצוינת בזכות עצמה, והדברים שאמרה הוכיחו שהיא גם אדם ערכי. נדמה היה גם כי כל המנטורים חשבו אף הם שהיא הראויה לזכות מבין המתמודדות.

      "דה וויס", ככל תכנית מציאות, היא חנות של חלומות וסיפורי סינדרלה. כצופים לא יכולנו גם אנו שלא לקנות את הסיפור הזה, שהוא נפלא באמת. הגיע הזמן למנצחת ערבית בזכות בתחרות, הגיע הזמן לחיבוק גדול של האחר, ולהאמין בלב שלם שכולנו בני אדם, ואין בלבנו דבר איש על רעהו ועמו. "מדינה שלמה אהבה אותך", אמרה בסרטון מרגש אמה? של מחול לבתה?, והצופה רואה ומתמוגג. אולי לא הכל מחורבן כאן, הוא אומר לעצמו בנחת, נהנה מרגע מופלא של אסקפיזם. אבל, ויש אבל, תכנית ריאליטי איננה המציאות עצמה. השלום עוד לא כאן. זוכה ערביה בתכנית ריאליטי, כמו מגישת חדשות ערביה, כמו חברי כנסת ערבים, הם לא הערובה לסוף הקיפוח ולא ההוכחה לפתיחו?ת וקבלת האחר. זה צעד קטן מאוד בדרך לשם, חיובי - אבל קטן.

      הפיקנטריה כאן עצומה, במיוחד כשממול ניצבה הנסיכה הקסומה מהאולפנא, אופיר בן שטרית. קל יהיה לומר שזהו ניצחון הערבים על הדתיים בקרב האגרוף בין חנין זועבי לאורית סטרוק, קל מדי, מה גם שאין קשקוש גדול מזה. כשם שמחול היא נערה בת 19 בסך הכל, שרק רוצה לשיר, כזו היא גם בן שטרית. בת 16, נושאת על כתפיה גם היא מטען סקטוריאלי לא פשוט, ויכוח בין מחמירים לפשרנים, שהיא ניצחה בגדול. בעולם הולך ומקצין, הנערה הקטנה שעמדה על שלה ושרה למרות כל זה, גם היא גיבורה. גם זה חלום בסופרמרקט החלומות של "דה וויס", כנראה אחד פחות אטרקטיבי. יכול להיות שהדימוי העצמי שלנו עדיין נשלט על ידי נושאי חוץ וביטחון ולא דת ומדינה. לינה מחול היא עדיין החלום שכולנו רוצים לקנות, העתיד שאנחנו רוצים לילדינו, בפראפראזה על הדברים שאמר אביב גפן.

      דה וויס (צילום מסך)
      צעד חיובי קטן. לינה מחול, מתוך "דה וויס"

      אבל החלק העצוב באמת בכל סיפור סינדרלה, הוא איך שאחרי חצות כולנו הופכים בחזרה לדלעת. ההצגה נגמרת, כיבוי אורות. הלב נכמר למשמע את אופיר בן שטרית שרה את אחד מהשירים הישראליים המצליחיחם בכל הזמנים, "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית ("עם הגשם הראשון אני איעלם"), ואת כלל המתמודדים שרים יחד המנון התאבדות אחר, שכמו נבחר בציניות עבורם תחת התקווה לא להפסיק לחלום - "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר ("כולם יחיו בטוב גם בלעדי. גם אם לא הייתי בכלל הבוקר יבוא"). זאת המציאות הכואבת שאחרי הגמר הגדול, וחשוב לזכור אותה גם כשאנחנו הולכים לישון מדושני עונג. כולם סיפרו לנו בדמעות שהם עברו חוויה מדהימה בתכנית והם מודים לכולם. ג'ניס ג'ופלין הגדולה אמרה פעם שכשהיא על הבמה היא עושה אהבה עם 25 אלף איש אבל בסוף חוזרת הביתה לבד. ג'ופלין הרגישה לא עמדה בזה בסוף, ומה סוחבת על גבה נערה בת 16 או 22 או מה זה משנה כמה? אם רוחה של נינט טייב ריחפה מעל כל עונותיה של כוכב נולד, אז מעל היכל נוקיה ריחפה גם הערב רוחה של יובל דיין. "מה תעשי מחר בבוקר?", שאל מיכאל אלוני את אחת המתמודדות. מה שאנחנו עושים בכל בוקר, פינקי, מנסים לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש.

      אולי זה צדקני להאשים את תכניות הריאליטי במכירת אשליות ומציאות כוזבת, אולי גם מיתמם. אחרי הכל, צריך שניים לטנגו והקונה זקוק גם למוכר וחנותו. צריך לומר לזכות העונה של "דה ווייס" שזאת הייתה חנות לתפארת. נכון, מסחטת דמעות, מלכודת התנחמדות ובכלל עונה ארוכה מדי; אבל לצד זה, בעולם "משחקי הרעב" הקטן והסימפטי-יחסית-למקור שלנו בארץ, נתנו הרבה כבוד למתמודדים, ובמיוחד לאלה שנלחמים גם בחיים הפרטיים שלהם. גם רודי בינסיין, יוצאת אתיופיה, היא גיבורה, וגם דנה צלח שהיא בחורה גדולה, גאה ומרשימה היא גיבורה, וגם עתליה פירס מקהילת העבריים מדימונה היא גיבורה, וגם סהר עזימי נשא ה-HIV הוא גיבור, וגם שרון גולאברי המגמגמת היא גיבורה. איש מהחבורה הזאת לא הסתתר ולא הוסתר. לא כולם שרדו כדי להגיע לנוקיה, אבל הסיפורים האלה נחשפו. האם הפחד מהאחר נעלם? לא, אבל המושתק הושמע וקיבל במה. וזאת תרומה הרבה יותר חשובה מאשר הכישלון הפתטי בהנחלת ערכיה העלומים של הקיימות.

      דה וויס (צילום מסך)
      נשאר עם הקיימות. מיכאל אלוני, מתוך גמר "דה וויס"

      בכל זאת, נקום מחר בבוקר בהרגשה טובה. שרית חדד ואביב גפן רקדו יחד ואלס לצלילי השיר המנצח, וזאת תמונה נהדרת. אולי בקרוב נשכח את כל המתמודדים שנשרו בדרך, כשם שאיננו זוכרים את הפיינליסטים מהעונה שעברה (צחי הלוי? חנן בן סימון?). אולי בשנה הבאה נראה את כולם מתבזים יחד בקדם האירוויזיון. ואולי, אם כבר קנינו את החלום הנפלא הזה, נתחזק ונפעל להגשמה שלו, גם בלי ביקורים של נשיאי ארצות הברית. נקשיב לאחר מדבר אלינו, נכיר את התרבות הערבית, נתייחס לסלסולים בכבוד, נדרוש את המקום הראוי לנשים בחברה שלנו ולא נמנע מהן לשיר, לא נפלה את יוצאי אתיופיה ולא נפסול אנשים שלא יושבים בתוך מודל היופי הסלקטיבי מדי שלנו, רק משום שהם כאלה. אולי נחלום ביחד. ואולי זאת בסך הכל טלוויזיה.

      מה חשבתם על גמר "דה וויס"? דברו על זה בפייסבוק