את "ואיך אצלך?", האלבום החדש וה-60 במספר (!) של חוה אלברשטיין, מסיים שיר נפלא שכתב והלחין ערן ויץ בשם "במילים אחרות", ובו היא שרה את הפער שבין האמן השר, המציג, המופיע, לבין האדם שבפנים והסערה המתחוללת בנפשו: "במילים אחרות - אני מתגברת, במילים אחרות - אני משתנה/ במילים אחרות אני משקרת - תמיד אשאר הילדה הקטנה". חוה אלברשטיין של האלבום החדש היא שלמה, מאוד מבוגרת וילדה גם יחד - גם חוה אלברשטיין "של פעם" וגם חוה אלברשטיין של עכשיו ממש - ויש לה הרבה מה לספר. האלבום נקרא "ואיך אצלך?", ואלברשטיין רוצה לספר לנו איך אצלה.
הרקע הכרחי: בן זוגה של אלברשטיין, נדב לויתן, מת לפני כשלוש שנים. אלבום האולפן הקודם שלה, "ברוך הבא", כבר היה כמעט מוכן אז ויצא זמן קצר לאחר מכן. במידה רבה, "ואיך אצלך?" הוא אלבום הפרידה של הטרובדורית הגדולה ממנו, מעין "בלוז הלוויה", כפי שנקרא אחד השירים, ובו היא חוקרת את האבל ואת מקומו של האדם האבל, ונפרדת סופית ובהשלמה מאהוב ומימים שלא ישובו. מלבד השיר המוזכר, ישנו "יצאתי למרפסת", אגדה עצובה, מתוקה ומרירה על אובדן, שמהדהדת דומה מרחוק ל"משירי ארץ אהבתי", ו"המראות", קלאסיקה אינטימית שעומדת בשורה אחת עם שירים ותיקים של אלברשטיין ואחד מהרגעים הכי עצובים במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות, שמספר על נופים, מראות ודמויות שהיו ואינם, ואיך "מאז שנפרץ הצמד, העולם התבלבל לחלוטין. לא תכיר בו עץ או אבן, אולי לא תכיר אותי" (מילים: יצחק פטיש, לחן: ויץ).
זה לא רק ששירי יום הזיכרון הלאומיים התחלפו בשירי זיכרון פרטיים, ובכלל ככל שהוא אלבום עצוב, "ואיך אצלך" מלא הומור וחיוכים בלתי נמנעים. ישנן גם התמודדויות חדשות שמביאים איתם הימים - הזקנה, הגוף הבוגד והבדידות ("אין על מי לסמוך עכשיו, איש לא יושיט לך יד, את לבד רק עם עצמך - ואתך זה לא מעט", היא שרה באחד השירים). אחת הדוגמאות הכי מעניינות מגיעה בסינגל השני והנהדר שיצא מהאלבום - "כרגע זה נראה לא טוב", שמסומפלים בו קטעים משני שירים ישנים, שניהם מאלבום הסולו השני והסלף-טייטלד של אלברשטיין (1969): "את כל פלאי הקיץ" שברקע, וחשוב ממנו, "אחרי המלחמה" שמשתלב עם הפזמון לדיאלוג מצמרר בין אלברשטיין לבת-דמותה הצעירה מימי מלחמת ההתשה. בשיר המקורי שכתבה לאה נאור, העלמה הצעירה חוששת לאהובה החייל היוצא אל המלחמה, ובסוף הפחדים מתגשמים באופן הגרוע ביותר, כשהוא חוזר בארון; ואילו כאן, בהפקה הגרובית של תמיר מוסקט שגורם לאלברשטיין לעשות קרולינה יותר טוב מקרולינה, היא שרה על מצב רפואי מתדרדר של אדם כלשהו. אמנם "לא מדברים על סוף", אבל מי שזיהה את הדיאלוג מבין היטב שהסוף ידוע מראש.
עוד בולטים "מנת קרב", טקסט נפלא של דוד אבידן (כנראה המשורר המולחן ביותר בשנים האחרונות) וכן "מה את רואה" בו אלברשטיין מדגימה בקריצה לנערה "צעירה ויפה" איך העולם מתמלא לפתע חיילים, תינוקות ומודעות אבל בהתאמה, כשהיא מגיעה אל השלבים האלה בעצמה. זה הרובד הנוסף ואולי המעניין ביותר ב"ואיך אצלך?", בו הופכת אלברשטיין באופן סופי מזמרת משתתפת החווה בעצמה את העולם בהווה, לכזו המשקיפה, המשתפת מניסיונה העשיר, מייעצת ומשוחחת עם אחרים. עמדת המספרת היא חלק ממה שהופך את האלבום לאישי ונוגע ללב כל כך. במיוחד כשהמספרת הגיעה אל סוף הסיפור.
על האופרציה המוזיקלית ניצח כאמור מוסקט, מהמפיקים הבולטים והמעניינים בשנים האחרונות (בלקן ביט בוקס, תומר יוסף, אפרת גוש, אורן ברזילי, הבילויים ועוד). העיבודים של מוסקט, שכללו הרבה כלי הנשיפה ומיתר ששיוו לחלק מהקטעים נופך של שירי-עם צוענים, ראויים לשבח לא רק כי הצליח להעמיד הפקה מעודכנת וחיונית לזמרת הוותיקה, אלא בעיקר כי הצליח, לצד זאת, לשמור על הממד האינטימי בשירים של אלברשטיין, וליצור איתה אלבום שמרגיש חי מאוד, ויוצא מלב אל לב. כל המרכיבים הללו יחדיו הם שהופכים את "ואיך אצלך?" לאלבום נהדר, שעומד בשורה אחד עם אלבומים גדולים באמת מהרפרטואר של אלברשטיין, כזה שמזכיר שוב כי היא הזמרת הישראלית הגדולה מכולן.
מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק