פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהונתן גפן לא מצליח להיות רלוונטי לימינו

      ב"כתר זמני" מנסה יהונתן גפן להיות נביא זעם ולהזהיר מפני התרסקות של ישראל. בפועל, הספר מגיע בטיימינג גרוע, ואי הרלוונטיות היא אפילו לא הבעיה הכי חמורה שלו

      לפני קצת יותר משנה, כשהלחשושים על הפצצה באירן הפכו לדיבורים מהותיים ורלוונטיים, החל גל חדש בחברה הישראלית: התהייה מה יקרה ביום שאחרי. בצה"ל רעננו תוכניות והחלו בתרגילי פינוי המוני, בשוק הנדל"ן הועלו השערות של נפילה אחרי שגוש דן יופצץ והאיום מבפנים על קריסתה של הדמוקרטיה ושלטון הדתיים הפנאטיים המשיך לחלחל. כל אלה יצרו חזון אפוקליפטי, של מדינה שהולכת לעתיד עגום במיוחד, שיכלול שיקום איטי וכואב תחת שלטון דיקטטורי.

      אשתקד היה זה יהלי סובול שיצא עם "אצבעות של פסנתרן", רומן על מוזיקאי שמנסה להתמודד עם מציאות קשה בתל אביב שאחרי המלחמה הבאה, וכעת עושה זאת יהונתן גפן עם "כתר זמני". העיקרון הוא אותו עיקרון – ישראל הישנה אינה עוד, במקומה קמה מדינה חדשה שמנסה ללקק את פצעי המלחמה שכמעט וכילתה אותה. ישראל 2017, מקום רע לחיות בו. השלטון צבאי-אנרכיסטי, נשלט על ידי חיילי לגיון זרים שרודים באזרחים ביד קשה. ברחובות שוררת אלימות אזרחית חסרת מעצורים והכפייה הדתית שולחת זרועות ארוכות והופכת אותנו לסוג של מדינת איסלם. מתי ויזר, עיתונאי אלמן אנטי ממסדי, פוגש על חוף הים את גיל, פרודה שעדיין סובלת מהאלימות של בעלה. במפגש ביניהם הם מנסים ליצור שביל בריחה, שהדרך הראשית אליו היא פיתרון משותף של תשבצים.

      מתבקש להשוות את "כתר זמני" ל"אצבעות של פסנתרן". ספרו של סובול אולי אינו יצירת מופת, אבל הוא לפחות מצליח לעורר מחשבה. היו לו שני יתרונות בולטים: הוא זכה לאפקט הראשוניות וגם פורסם בדיוק בזמן שבו נראה היה כי אנחנו אכן בדרך לאבדון. שלטון נתניהו-ליברמן-ברק צבר כוח, הזעקה הציבורית על יוקר המחייה החלה לשכוך בשל תחושת ההשלמה והכניעה למצב, מחירי הדירות הרקיעו שחקים, בעלי ההון לא הפסיקו לעשות תספורות ודומה היה שהסוף קרוב. סובול נפל בדיוק למשבצת הנכונה.

      גפן, לעומתו, לא נהנה מאותו טיימינג. כמעט שנה אחרי, המצב אולי לא טוב בהרבה, אבל הציבור הישראלי הבהיר שהוא לא פראייר למרות הכול. הבחירות האחרונות הפחיתו משמעותית מכוחו של השלטון המכהן ובעיקר הבהירו שהישראלים יודעים גם לפגוע במי שפוגע בהם. כך יוצא ש"כתר זמני" מעלה חששות שאולי לא הופגו, אך לפחות לקחו פסק זמן וירדו למחתרת. אפילו התקיפה באירן נראית היום הרבה פחות מוחשית וירדה מהכותרות הראשיות, מה שהופך את הרומן לסוג של נבואה לא מוצלחת. וזו אפילו לא הבעיה הגדולה ביותר שלו.

      כתר זמני של יהונתן גפר (יח"צ)
      יוצר ענק שמנסה להמשיך להיות רלבנטי. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      ראוי להפריד בין יהונתן המשורר של פעם לגפן הסופר של היום, בין איש הרוח הבועט של שנות השבעים והשמונים לאייקון השבע של המילניום השלישי. "כתר זמני" הוא בעיקר ספר מאולץ שנראה כאילו נכתב מכורח השאיפות של היוצר הענק, באמת ענק, להשאיר את עצמו רלוונטי. האנדרסטייטמנט הלך לאיבוד כמעט לחלוטין והמסר הביקורתי שהוא מנסה להעביר מאבד ממשמעותו מחמת היותו מובן מדי, חשוף מדי. "בכל הארץ מוכת החרדות הזאת יש רק עיתון אחד חוקי, 'כל העם', חינמון זול הנתמך על ידי טייקונים, וכולו שיר הלל לראש הממשלה, שריה השמנים והמושחתים ועדר מלחכי הפנכה שלהם", הוא כותב בעמוד 23. הביקורת על ישראל היום כבר מזמן גלויה וידועה. הצורך להשמיעה שוב אולי נחוץ בתקשורת המיינסטרימית, אבל דווקא בספר שמתיימר להציג מציאות חדשנית ואפלה ולספר לנו על דברים שלא ידענו שיקרו בעוד ארבע שנים, העקיצה הזו נראית מיותרת לחלוטין, כמעט מגוחכת.

      במודע או שלא, גפן תוקע את הקצב ברומן תוך השחלת הגדרות מתשבצים למתחילים. ההגדרות הללו, שמציפות את העלילה, אינן מגרות את הדמיון. כל ילד שרק החל להחזיק עט יודע ש"עני שתי אותיות" זה "רש" וש"לא קשה" הוא "רך". ההצפה המוגזמת והמעצבנת של ההגדרות הללו רק מייצרת תחושה שגפן חיפש את הדרך הקלה לשתול את המסרים, במקום ללכת למקומות קצת יותר מתוחכמים ולהשפיע דרכם על העלילה. כנראה שהוא לא הבין שהיום "בהמה טיבטית שתי אותיות" זו כבר לא הגדרה אלא קונצנזוס לבדיחה לא מצחיקה בין החבר'ה.

      בשורה התחתונה ואולי עוד הרבה לפניה, "כתר זמני" אינו נחוץ בשום צורה שהיא. הוא לא מחדש ספרותית או לשונית ולא ממש מצליח לעצב את המציאות שרצה גפן לצייר. עם תמונה של עתיד שחור שלא ממש עוברת, אולי מוטב, בפרפראזה הפוכה למשפט המפורסם, כן לפחד מהפחד. ופשוט להתרחק.

      כתר זמני / יהונתן גפן, הוצאת דביר, 303 עמודים

      לשחוט את הכבש: ספר הילדים של יהונתן גפן - אכזבה קשה