הגענו ליעד
ביום שני הקרוב נסיים שישה שבועות של קמפיין גיוס הכספים שלנו, לטובת אתר חדש ומשודרג. ביקשנו מכם סכום בכלל לא טריוויאלי של 90 אלף שח, ואתמול, ארבעה ימים לפני תום המועד, הגשמנו את היעד. רצינו להודות לכל מי שעזר לנו, אם באמצעים כספיים, ואם באמצעות המטבע החשובה לא פחות - של שיתוף המטרה והפצתה לכל עבר. אוהבים אתכם מאוד, ועכשיו נתחיל לעבוד קשה כדי לקיים את כל מה שהבטחנו לכם בתמורה לגיוס המוצלח.
באק טו בלייק
אחרי אלבום בכורה וסדרת סינגלים שהפכו לציון דרך במוזיקה של המאה ה-21, זה היה טבעי שהאמן הכי משפיע מאז רדיוהד יתמודד עם אוקיינוס של ציפיות ועם תור ארוך של צקצקנים מקצועיים שכבר החליטו שהאלבום החדש הוא "כישלון" או סתם "משעמם".
אז נכון שאלמנט ההפתעה כבר לא עומד לצידו של בלייק, אבל כל מיליליטר מהכישרון והחזון הנדירים שלו עדיין שם. באלבום השני בלייק עדייו נשמע כמו עצמו, כמובן, אבל ממשיך להתפתח כאמן והוא בסך הכל בן 24.
ב"Overgrown" בלייק נשען קצת פחות על סצנת הדאבסטפ, ומתקרב לאר אנ' בי האבסטרקטי של How to Dress Well, אבל חשוב לומר שמבחינה מלודית והרמונית הרעיונות שלו מפותחים יותר, וגם הקטעים עצמם קרובים הרבה יותר לשירים של ממש ומתרחקים מהמנטרות הרפטטיביות של אלבום הבכורה.
אז נכון, שיתוף הפעולה עם RZA הוא נפילה, וגם מבחינת הפקה האלבום מעט פחות מורכב ומפורט, אבל איך שלא יהיה, עדיין מדובר באחד מאלבומי השנה. (נדב רביד)
ויתורים נעימים
אחת הלהקות האהובות עליי, על כמה משדרני הקצה וגם על קולגות מתחנות אחיות, היא הלהקה שלוחת הרסן וחסרת האלוהים ויתרתי. טריו ציני "פרוע ובועט", עם הופעה בימתית חסרת עכבות, טקסטים שנונים/קשים/אינפנטיליים/מעוררי מחלוקת ובעיקר, מאוד מצחיקים.
כל עליה לבמה מבחינתם ומבחינת הקהל האדוק שמגיע לראות אותם, היא מפגן של Pאנק ונונסנס עם אגרסיות גבוהות. את רוב הטקסטים המטרידים כותב סולן ההרכב, איתי זבולון, שמלבד מלטפח את ויתרתי, מפלס את דרכו גם בעולם המשחק. איתי מפציע כעת יותר ויותר במערכוני רשת היסטריים, כמו זה, בו הוא מגלם את ווהן, צעיר גרמני המגיע לישראל כדי לכפר על פשעי העבר של משפחתו או בוידאו מטה, בתור יניר האחמ"ש - בטח כבר נתקלתם בטיפוס.
גם באמא של הפריים טיים תוכלו למצוא אותו - בינתיים רק בתור השותף לדירה של רועי כפרי בסרטוני "בקיצור" שמשודרים ב"ארץ נהדרת". אבל ההופעה המרשימה מכולן, היא ללא ספק בתור נער הדעקן דעקן מטעמן, בפרסומת של בייגלה. כי לדבר ביידיש בברייק פרסומות של ערוץ 2 זה הכי עלטערנעטיב. (לאון פלדמן)
בקיץ 2011, ג'לו ביאפרה, סולן הדד קנדיז לשעבר ואחד המוזיקאים הכי חברתיים ופוליטיים בתולדות הP-אנק בפרט והרוק בכלל, היה אמור להופיע בישראל. בסופו של דבר, כמעט ברגע האחרון, הוא ביטל את ההופעה. אבל שלא כמו אף אחד אחר שביטל פה, ביאפרה עשה מהלך לא צפוי וכן הגיע לארץ. הוא בא כדי לדעת מה הולך פה ממקור ראשון, על פי תפיסתו. במשך כמה ימים הוא הסתובב כאן, היה בתל אביב, היה בשטחים, נפגש עם אנשים, דיבר עם יהודים, ערבים, שמאלנים, ימנים, הלך להופעות וסתם תפס שיחות עם אנשים רנדומלים מחוץ ללבונטין 7 בת"א.
בימים אלה ביאפרה מוציא אלבום חדש בשם "White People & The Damage Done", ובו מופיע שיר טרי שנכתב בעקבות הביקור שלו פה. היה אפשר להניח בקלות ש"Mid East Peace Process" יהיה שיר שטנה כלפי ישראל, שישתלח בה בהארדקוריות בלתי מתפשרת, בהתאם לרוחות הנושבות בעולם. היה אפשר להניח, אם אתם לא באמת מכירים את הטקסטים של ביאפרה. אבל אצלו המצב קצת יותר מורכב.
ובכל זאת באופן מפתיע למדי השיר הזה מציג את שני הצדדים, וכן - את שניהם הוא מוציא רע. "ישראל - הורגת את עצמה/פלסטין-הורגת את עצמה/...יום אחד האנשים פה והאנשים שם סוף סוף ימצאו את האומץ לחיות בשלום". ויש עוד, כולל תיאור החרדה ממישהו שיתפוצץ לידך באוטובוס. לא פשוט להבין כל מילה, תרתי משמע, במקרה שלו. זה לא אומר שלא ראוי להקשיב. (קוואמי)
איזה שיר הכי אהבתם השבוע? דברו על זה בפייסבוק