יש קלישאה חבוטה לעייפה, אבל כה נכונה, על כך שביום הזיכרון הרדיו מנגן את השירים הכי יפים. אנחנו אוהבים את שירי הזיכרון יותר מכל השירים האחרים, והם מוכרים לנו היטב, גם מבלי שכולנו נכיר מקרוב את השכול עצמו. אולי זאת הנערה שאהבנו ששרה בטקסי בית הספר, אולי זה התקליט הישן של פוליקר שלא עוזב לרגע. ההיכרות הזאת מולידה טרגדיות יומיומיות במדינה פוסט-טראומטית כמו ישראל, כששיר ישן ועצוב לפני החדשות הוא הרמז הראשון לאסון לאומי. זה הפך טריוויאלי כל כך, שאין לנו בכלל בעיה להודות בחיבה הזאת. "יש לי פטיש לשירי זיכרון", אמרה לפני כמה שבועות מתמודדת חיננית בריאליטי מזמר כלשהו לפני ששרה שיר מאת האב השכול נתן יונתן, ואיש לא פצה פה בעקבות מה שעשוי היה אולי לפני שנים לא רבות להיחשב לחוסר רגישות. זה פשוט לא מפריע לאף אחד, בטח לא לרבים הפוקדים את ערבי שירי הלוחמים ומזמרים שם חרש את "אנחנו שנינו מאותו הכפר".
מחוה אלברשטיין עד אייל גולן, מאביבה אבידן עד שלמה ארצי, השירים האלה מסמנים איזו ישראליות אבודה, קולקטיבית ומאוחדת באבלה, שבוודאי איננה עוד וספק אם אמנם היתה באמת אי פעם. נדמה שהתמונה הזאת הולכת ומתרחקת. השדות השפוכים הרחק נעלמו זה מכבר והיו לשכונות מגורים יוקרתיות, לבית הספר הישן אין מגיעים עוד והשמות שהזכירו בטקסים הפכו לתמונות עמומות בשחור לבן, שאיש אינו זוכר יותר מלבד מעט מוקיריהם הנותרים והמזדקנים. זה קורה גם כי ישנם פחות ופחות חללים מדי שנה, וגם כי רובם המכריע של המצטרפים למועדון הנורא הזה לא מתו בשדות האדומים אלא בתאונות, התאבדויות, מחלות וטרגדיות אחרות, שלא כמו גיבורי התהילה, יפי הבלורית והתואר שמסרו את נפשם. פעם, כולם הכירו מישהו שנפל, אבל היום זה קורה כבר פחות ופחות. וישנו גם הזמן המתעקש להמשיך, והחיטה שצומחת שוב.
יש פנים מאחורי שירי הזיכרון. כולם יודעים לספר על תובל גבירצמן שהיה לטוליק, ועל היובלים וההראלים מירושלים, והמבוגרים יותר עוד זוכרים ממש את טוביה המגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים ואת המון הצעירים אשר אמרנו כי מהם יבוא עזרנו, כפי שכתבה נעמי שמר. אבל הם הולכים ומתרחקים, הם שייכים לתקופה שאיננה עוד. לזיכרון ברירה טבעית משלו, ואם אתם אינכם מזהים את השמות האלו, כנראה שהיא פועלת גם אצלכם. לא מזמן אמר לי מישהו שחבל לו שבטקסים ממחזרים את "פרח" ו"החול יזכור", ושוכחים כל כך הרבה שירים יפים. זו דרכו של עולם וזו האמת העצובה של ימי הזיכרון - הם אנדרטה לשכחה שלנו, לפנים ולשמות ולסמלים ולדמויות ולזכרונות ילדות ותמונות מטושטשות שהתערבבו ולא ישובו. האנשים שאינם חווים את השכול מדרגה ראשונה נזכרים ביום הזיכרון בעיקר בעצמם עומדים בטקס ליד המורה, עצובים בחולצות לבנות או משתדלים להיות כאלה. אלה שחוו אותו מקרוב גם ככה לא זקוקים ליום הזה כדי להיזכר. לכן אנחנו נאחזים בשירים האלה בכל מאודנו. מתגעגעים לילדות, מפחדים פחד מוות מהשכחה, נבוכים ממנה עד אימה, ולמילים הרי יש כוח מנחם, מרגיע ומכרבל.
תסתכלו גם על שירי הזיכרון המובהקים החדשים, מ-20 השנים האחרונות, לא על אלה השקטים המנוכסים אט אט כדי למלא את הרפרטואר המתיישן. אם "דודו" נכתב על חבר קרוב ללחימה (דוד צ'רקסקי), ו"שיר ללא שם" על אחיינו של שלום חנוך שנהרג (אבשלום), שירי הזכרונות הולכים ומתרחקים אף הם: אלבום הבכורה של גלעד שגב עם "עכשיו טוב" הוקדש כולו לאחיו שנהרג שנים ארוכות לפני כן (שרון), כשהוא עצמו עוד היה ילד. שיר הזיכרון הדומיננטי ביותר של השנים האחרונות, "אבות ובנים" של אביתר בנאי, נזקק למסך הקולנוע בסרט "בופור" בשביל להיכנס לטקסים בתנועה. "עוד מעט נהפוך לשיר", תוכנית הדגל של גלי צה"ל ליום הזיכרון, הוקדשה השנה כולה לשירים שכתבו נופלים במלחמת יום הכיפורים. מחצית מהאמנים משתתפי הפרויקט עוד לא נולדו אז. אף על פי כן, כולם נושאים בנטל, וזאת כמובן זכותם. לאיש אין ולא יהיה לעולם מונופול על הכאב.
יש צד נוסף לחיבוק שמעניקים אצלנו לשירי הזיכרון, צד הנוגע ליוצרים הישראלים. הם יודעים כמובן את מה שכולנו יודעים - לשיר הזיכרון יכולת הישרדות והצלחה בלתי נתפשת. שיר זיכרון אחד עשוי להכניס מוזיקאי לקונצנזוס הלאומי לדורות (תעיד מיטל טרבלסי ו"הו רב חובל" שלה). בחודשים ניסן ואייר אט אט מתחילים להופיע בתיבות הדואר עוד ועוד שירי זיכרון חדשים, המונים ממש. מי שלא מוציא שיר חדש, מבצע קאבר, או שולף שיר שקט ומעצב אותו מחדש. אין כמעט אמן ישראלי פעיל שמכבד את עצמו - מקרן פלס עד משה פרץ, מבית הבובות דרך רוני דלומי וכלה ברונה קינן ואהוד בנאי שלא מצוידים בשיר כזה לעת מצוא. זה הפך לכרטיס כניסה, מעין טקס קבלה אל חיקו החמים של הביחד. אחת לאיזה זמן נזכרים שלא כותבים כאן כמעט שירי מחאה, אבל שוכחים שכולם כאן כותבים כל הזמן על אובדן, ושהדברים כנראה קשורים זה בזה.
בדומה לזכרון השואה, תרבות השכול הישראלית נוכחת בחיי היום-יום כל הזמן ובכל מרחב. קניוק שלחם במלחמת העצמאות, כבר תיאר את עומק הפצע שהיא ממלאת בספרו "היהודי האחרון" דרך עינו של בועז, המקים מפעלי זיכרון וממציא זכרונות, סיפורי גבורה בדויים ושירים שכתב בשם הנופלים למען הוריהם האבלים. אי אפשר לשפוט ואין בזה טעם, אבל אפשר אולי להציע ביום הזיכרון הזה, או אולי בתפר שבינו לבין חגיגות העצמאות, להיזכר בעצתו של יעקב רוטבליט, אחד שראה כמה וכמה מלחמות בחייו (ואפילו איבד רגל באחת מהן), וכתב על התופעה הזו כבר לפני 40 שנה, בשיר המחאה הישראלי החשוב אי פעם: "תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים/ אל תביטו לאחור, הניחו להולכים/ שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות/ שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".