החיים לא קלים לאנשים שצופים בסרטים בשביל השערוריות בלבד. מי שבסך הכל רצה לראות את ניקול קידמן משתינה על זאק אפרון נאלץ לסבול את כל זוועות "העיתונאי". רציתם לתומכם רק לחזות בסלינה גומז משתוללת? נתקעתם ב"ספרינג ברייקרס" כולו כעונש. ואם כל מאווכם הוא לחזות ברגע ההיסטורי, הפעם הראשונה שבה קריסטן סטיוארט מופיעה בעירום, אתם הולכים לשלם על כך באמצעות צפייה ב"בדרכים". והאמת, מי שאלה הסיבות שלו לראות סרטים, מגיע לו.
לא ש"בדרכים" הוא סרט נורא, אבל הוא סרט שלפני הצפייה בו צריך לדעת לאן נכנסים, וייתכן שהידיעה תגרום לכם לוותר מראש. "בדרכים", ספרו של ג'ק קרואק, הוא אחד הספרים האמריקאים הידועים והמשפיעים של המאה העשרים: קרואק מספר עליו ועל חברים, ידידים וזרים כשהם נודדים מצד אחד של המדינה לצד אחר וחזרה כמו כדור פינג פונג, ובדרך מתנסים בסקס, סמים וג'אז, כי רוקנ'רול עוד לא היה. נהוג לדבר עליו כעל ספר שהשפיע על דור שלם לפחות. זאת לא סיבה טובה לעשות ממנו סרט.
לרוב סרטי המסע יש מטרה. הסרט מתעד את מסעו הפיזי והנפשי של הגיבור מנקודה ' לנקודה ב', בדרך כלל מערבה. כשהוא מגיע למטרתו, נגמר הסרט. לא כך ב"בדרכים": סאל פארדייס, בן דמותו של קרואק, נודד מניו יורק לדנבר, מגיע, ואז ממשיך, וחוזר, ויוצא שוב למסע וחוזר. בדרך כלל הוא נסחב אחרי החבר והאליל שלו, דין מוריארטי, שאוהב ונוטש ומגיע ומתיישב ומתברגן ועושה ילד ושוב עוזב ומסתובב ואוהב וחוזר. בדרך דמויות אחרות נכנסות ויוצאות מחייהם בלי סדר, לפעמים לדקה, לפעמים לשנה. חוסר הכיוון היה בדרך כלל נזקף לחובת הסרט, אבל במקרה הזה זו פשוט נאמנות לספר, שהיה חסר כיוון בדיוק באותה המידה.
הסרט מגשים את הסיוט הגרוע ביותר של מתעתקי שמות השחקנים, כיוון שהוא מושיב ברשימה אחת את קירסטן (דאנסט) ואת קריסטן (סטיוארט), או אולי להיפך. ואם למישהו עוד היה ספק, הוא גם מבהיר איזו מבין שתיהן היא שחקנית מצוינת, ומי מתנהגת תמיד כסהרורית מסוממת, בין אם זה נכון לתפקיד או לא (רמז: זאת מהערפדים). על גארט הדלונד הוטל התפקיד הקשה ביותר, של דין מוריארטי בן זונה אנוכי, אבל בעל כריזמה ממגנטת כל כך שכולם תמיד סולחים לו על הכל. בקיצור, הוא צריך להיות לא פחות מג'יימס דין, והוא לא ג'יימס דין, אבל הוא בסדר.
המסע האינסופי הזה נראה כאילו הוא מוביל למקום כלשהו, אבל תמיד רק עושה יו-טרן וחוזר לעוד סיבוב. במקום ללמוד שיעורים חשובים על החיים, כולם רק יוצאים לעוד כיוון. אפילו אישה ותינוק לא יחזיקו את דין מוריארטי במקום. הדרך יפה באמת: השיחזור התקופתי של אמריקה בשנות הארבעים מאוד מרשים - עבודה רבה מושקעת אפילו בצילום של חנות מכולת שאליה הנוודים נכנסים למשך שניות בודדות כדי לגנוב משהו ולהמשיך ללכת. יש ג'אז. יש מרחבים. אין ממש סיפור, אבל רוב הזמן זה לא משעמם, כי תמיד קורה משהו. הסרט הוא כמו ספר מסע עמוס בגלויות, תמונות ומזכרות בלי סדר. זה יפה מאוד כל עוד לא מצפים לקבל סיפור או פואנטה.
יש סיבה לכך שספרי פולחן הם ספרים וסרטי פולחן הם סרטים. "הסנדק" נחשב לאחד הסרטים הגדולים בהיסטוריה, והוא מבוסס על ספר-טיסה. מנגד, אף אחד לא צריך לראות גירסת סרט של "זן ואמנות אחזקת האופנוע", "התפסן בשדה השיפון" או "באדולינה", בדיוק כפי שאף אחד לא זקוק לגרסה מודפסת של "ביג ליבובסקי", "בריאן כוכב עליון" או "מופע הקולנוע של רוקי". עצם הניסיון ליצור מקבילה קולנועית לספר נידון לכישלון. המקסימום שתוכלו לקבל הוא מחווה הולמת ליצירה האהובה. ואם זאת הייתה הכוונה אז "בדרכים", הסרט, נראה כמחווה יפה מאוד ל"בדרכים", הסרט. הוא מאייר היטב את התקופה, אבל זה כל מה שהוא עושה. קשה להאמין שצעירי 2013 ישימו עותק די-וי-די של "בדרכים" בתא הכפפות כשהם יוצאים למסע במכונית מחוף לחוף.
מה אתם חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק