פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עידן רייכל מאכזב, אביב נוימן מרגש: אלבומים ישראליים חדשים

      עידן רייכל, המלך של המוזיקה הישראלית העכשווית, נשמע עייף וממחזר את השטיק המוכר ב"רבע לשש". לעומתו, אביב נוימן הצעיר והלא מוכר מצליח לכבוש את הלב עם יצירת מופת קטנה

      "רבע לשש", אלבום האולפן הרביעי מבית הפרויקט של עידן רייכל, מגיע חמש שנים אחרי האלבום הקודם, "בין קירות ביתי", וקצת יותר מעשור אחרי האלבום הראשון - זמן ארוך ליצירה עבור מוזיקאי שנחשב למי שפיצח את הטעם הישראלי: ערבוב קסום של השפעות ממזרח ומערב לבלדות פשוטות, נעימות לאוזן, מתקתקות למדי. אפשר להגיד שבמידה מסוימת רייכל אחראי למהפכה בפופ הישראלי, כאיש שהעז להכניס להיכל השירים השקטים הישראלי - מקום שבאופן מסורתי אפשר לצעוד אליו רק עם קול דרמטי וגיטרה אקוסטית, רצוי בהקשר טראגי - צלילי קמנצ'ה ומילים באמהרית, מרוקאית וערבית, שפות שלישראלים לא נעים לשמוע, לא ברחוב ובטח שלא ברדיו. רייכל, בתור המנצח על התזמורת, אמנם עשוי להביט אחורה על העשור הזה בסיפוק רב, אבל יש משהו קצת מוגזם ולא אמין כשבגילו הרך (35) הוא בוחר כילד מזדקן למקד את הנראטיב העיקרי של "רבע לשש" בשירים שמשקיפים על העבר ממרחק.

      העצוב הוא ש"רבע לשש" הוא אלבום לא רענן, חסר ברק לחלוטין, כאילו כישרון העיבוד המופלא באמת של רייכל הלך לנוח מתחת עץ אשכוליות אחד. מבין 16 השירים שנכנסו בעקשנות לאלבום, כמעט כולם הומוגניים לחלוטין בדאון-טמפו, מצוידים במילים מעורפלות מאין כמותן על זיכרון או אהבה ישנה או מה שזה לא יהיה, וקשה שלא להרגיש שאת רובם כבר שמענו באיזשהו מקום (השיר עם מירה עוואד, למשל, נפתח באותם צלילים בדיוק כמו "אבא, אמא וכל השאר", הלהיט המבריק של רייכל מפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר"). קשה גם להבין איך רייכל בעל ידי הזהב, האיש שכתב כמה מהבלדות המרגשות ביותר של העשור האחרון, בוחר שיר חסר ייחוד כמו "בלילה" (בביצוע עידן חביב) להיות סינגל מוביל מהאלבום. כל ה-16 נעימים לאוזן, עשויים בקפידה ולעילא, אבל בהיעדר שיאים רגשיים אמיתיים ובצירוף כמות לא רגילה של שירים, התחושה הכי משמעותית שעולה מההאזנה היא שיעמום.

      זה לא שאין כאן שירים יפים. ענת בן חמו למשל, מי שהייתה אחראית לאחד השירים המעולים של "בין קירות ביתי" ("מי נהר" הנהדר), הצליחה להתעלות על עצמה ולרגש גם עם טקסט איום ונורא כמו "רק אותו" ("הוא בשלו, אני בשלי / הוא עם עצמו, אני מה יהיה איתי? / אני בכלל רציתי רק אותו / והוא, מי יודע מה איתו?"); או ליאת ציון בשיר הכי טוב באלבום, "אם היית רואה", שמזכיר שוב שרייכל אינו רק מפיק מבריק אלא גם יוצר רגיש לעצב של אחרים; וישנם גם שי צברי, תמיר נחשון ומרתה גומז הזכורה לטוב מהאלבומים הקודמים. אחרים, ובראשם אמיר דדון, מאכזבים ממש.

      "רבע לשש" מאכזב גם כי הוא מגיע אחרי אחד השיאים המרגשים בקריירה של רייכל - אלבומו המשותף עם ויו פארקה טורה (שמשתתף בשיר אנמי באלבום הזה). דווקא עכשיו האיש שלימד את הישראלים להקשיב לצלילים אחרים חוזר לשבלונות המוכרות ולא יוצא מהקווים. ההפסד כולו שלנו.

      אבל אם אלבום חדש של הפרויקט של עידן רייכל הוא אירוע בפני עצמו, הרי שמתחת לרדאר ובשקט בשקט יצא לא מזמן אלבום אחר, מרגש ויוצא דופן - אלבום הבכורה של אביב נוימן, "דוד". נוימן הוא אמנם בגדר סוד גלוי יחסית בערבות האינדינגב, אבל האלבום הזה הגיע למעטים - וחבל נורא.

      נוימן הבאר-שבעי, חמוש בנדב אזולאי על ההפקה המוזיקלית ובצוות מוזיקאים מיומן, מנגן פולק-רוק שאין הגדרה טובה יותר עבורו מאשר מדברי. קסם מהורהר מבית היוצר של אביתר בנאי ("כלום פרט לגשם לא יכול לרדת עלינו / ואת הרי, את אוהבת גשם / אז בעצם כלום לא יכול", מתוך "התזמורת זוהרת") פוגש את הזעם האצור של אביב גדג' ("אני לא מבין איך את עדיין חיה / בראש שלי כבר מתת אלף פעם", מתוך "אלף פעם"), קול לא-שגרתי נתמך במילים פוצעות-מחבקות מהאזורים של לאונרד כהן ("ככה נסגרת ונפתחת הנפש / אבל משהו בתוכי זוכר / שבסוף היא נפתחת לתמיד / אין חדש תחת השמש", מתוך "ירושלים"), והתוצאה היא פס-קול למסע מהדהד בים צהוב של חול, רחוק.

      האזינו לאלבום במלואו:

      לנוימן יש גם נשק סודי, זמרת הליווי שלו שני ולמן, שמשמשת ככלי נגינה מיוחד ממש בתזמורת הזוהרת שלו. באחד השירים המרגשים באלבום, "מי שהיית", הוא משאיר לה את הבמה לחלוטין, כשהוא מזכיר את אחד ממקורות ההשראה הברורים שלו: "איך שרת לי: 'תני לי יד, תני לי', מה / לא אמכור לעצמי בגללו, האהוב שממלא לילותיי". נוימן אולי לא יהפוך להיות המשיח הבא של הרוק הישראלי. הוא חסר את הכריזמה של אביב גדג' או את הקול והמנגינות המלאכיות של אביתר בנאי, אבל יש לו אמת בבטן, קול ייחודי, שאר רוח במידה נדירה וסיפור מסע מוזיקלי מיוחד במינו. מי שייקח את תרמילו ומקלו וייצא למסע הזה, יזכה באחד האלבומים הישראלים המיוחדים השנים האחרונות, יצירת מופת קטנה.

      מה אתם חשבתם על החדש של רייכל? ספרו לנו בפייסבוק