פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהודית קציר לא מממשת את הציפייה לרומן החדש שלה

      "צילה" של יהודית קציר הוא רומן היסטורי ומשפחתי גדוש ומעניין. עם זאת, כשלוקחים בחשבון שחיכינו עשור לרומן חדש של אחת הסופרות הכי נחשבות - לא בטוח שזה הילד שציפינו לו

      עשר שנים חלפו מאז יצא ספרה המשמעותי הקודם של יהודית קציר ועד פרסומו של ספרה החדש, רומן רחב יריעה הנושא את שמה של אם סבתה, "צילה", ומתאר את סיפור חייה המיוחד. אך עשור הוא רק חלק קטן מהזמן שהשקיעה בכתיבתו, ונראה כי התחילה לכתוב אותו עוד לפני שלמדה כיצד לחתום את שמה.

      זהו ספרה העשירי של יהודית קציר. קדמו לו שלושה ספרי ילדים, ארבעה קבצי סיפורים קצרים ושני רומנים, ביניהם "סוגרים את הים" ו"למאטיס יש את השמש בבטן" שזכו לשבחים, אבל עושה רושם כי זהו הספר לו חיכתה הסופרת וכי הסיפור אשר רבץ על חזה כל כך הרבה שנים מקבל סוף סוף את הבמה שייעדה לו.

      הימים הם ימי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של תחילת המאה הקודמת, זהו הרקע לעלילה, שעיקרה הוא סיפור אהבתם יוצאת הדופן של צילה, אישה חזקה ודעתנית, ושל חנן, אידיאליסט הצעיר ממנה בשנים רבות, אשר חי עמה בביתה, אותו חלקה עם בעלה ועם חמשת ילדיה. צילה היא הדמות החיה והמניעה את הספר. סביבה העולם חי ונולד ובועט, ועם לכתה ייגמר גם הסיפור. אך אין זה אומר כי העלילה היא חד ממדית ומעבירה רק את זווית הראייה של הגיבורה. כדי לכתוב את הספר איגדה יהודית קציר עשרות מסמכים ותכתובות אישיות פרי עטם של הנוגעים בדבר ועמלה רבות על מנת לשלבם זה בזה וכך ליצור מסמך כולל המעביר את הסיפור בדרך ספק מקבלת ספק ביקורתית, המנסה לעשות זאת בצורה הקרובה ביותר למציאות.

      יהודית קציר (יח"צ)
      בשלב מסוים רומן המכתבים מתחיל לחזור על עצמו. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      יהודית קציר מתמסרת במהלך הכתיבה לתיעוד חי ומלא של תולדות משפחתה. היא מפרסמת את כתביה המתורגמים של צילה, חלקים מיומניו של חנן ומכתבים אישיים כאלה ואחרים נוספים של בני המשפחה, כמעט ללא כל עריכה של המסמכים. בשל כך, ספר רחב יריעה זה מתקיים במספר רב של רבדים, כאשר קציר משייטת בחלל הזמן והמרחב, ומתוך עיניהם של המספרים השונים של העלילה. על כל אלה מנצחת הסופרת אשר מכנסת את כולם לכדי מקשה אחת ומוסיפה להם את הזווית האישית והמיוחדת שלה.

      יתכן והיה מקום לעריכה מעט יותר קפדנית של המסמכים, ובהחלט מתבקש לקצר מעט את רומן המכתבים הארוך שהתקיים בין סבה וסבתה של הסופרת, המתפרש על פני למעלה ממאה עמודים. כצפוי, בשלב כלשהו המכתבים מתחילים מעט לחזור על עצמם. הניסוחים הם אותם ניסוחים, הדמויות אותן דמויות, ווידויי האהבה אותם וידויי אהבה. אך מה קורה מעבר למכתבים? על כך אין לקורא שמץ של מושג, מלבד רמיזות כאלה ואחרות המובנות מתוך הטקסט ותוספות מעט לאקוניות של הסופרת. בניגוד לרומני מכתבים בני המאה ה- 19, כאן לא מנסים הכותבים להעביר אינפורמציה לקורא מגוף שלישי, כי אם ליצור אינטראקציה בסיסית בין שני אנשים צעירים המנסים להתוודע זה אל זו ולבנות מערכת יחסים מלאה בתקופה בה לא נהוג היה להיפתח יותר מדי.

      חובבי הדרמות ההיסטוריות יוכלו ליהנות מהאפשרות להיחשף דרך הספר לחיים שהיו ואינם, ולתקופה שונה כל כך מזו שהם מכירים דרך עיניהם של מי שהיו שם, למרות שקל מאוד להבין תוך כדי קריאה כי ישנם דברים, אהבה, תאווה וטינה ביניהם, שאף פעם לא ישתנו. אבל זוהי הצצה חפוזה בלבד אל העולם שנבנה בארץ באותם ימים. המפעל הציוני שקרם עור וגידים סביב משפחתה של הסופרת הוא רק הרקע, התפאורה לסיפור האישי יוצא הדופן של הגיבורה.

      צילה (ShutterStock)
      דמות מעניינת וחזקה ששבתה את דמיונה של הסופרת. (צילום: ShutterStock)

      בסופו של דבר, אחרי עשור של ציפייה, זה אינו הילד לו ציפינו. יכול להיות שמאחר והרומן השאפתני אשר הולך עקב בצד אגודל בעקבות הסאגה המשפחתית, לא מצליח לעמוד בתקוות הגדולות שתלו בו ואינו מעביר בצורה מלאה את יכולותיה של קציר כסופרת. יהודית קציר סומנה כבר בעבר כהבטחה הגדולה של הספרות הישראלית בכלל, ושל הכתיבה הנשית בפרט. אין זה פלא שריתקה אותה דמותה של צילה, אישה חזקה אשר הלכה כנגד הנורמות החברתיות של תקופתה והלכה בעקבות הלב שלה, גם כאשר גרם לה הדבר כאב רב. אך נראה כי המחויבות האישית והרגשית שלה לדמות ולמשפחה עושים עוול לכשרונה, כאשר היא מוותרת על סגנונה האישי ומחליפה את עורה, ונעה בין המספרים השונים, מדברת בלשונם ומפקירה את יצירתה לחסדיהם.

      אפשר להבין מדוע העדיפה קציר לשמור על סגנון כתיבתם המקורי של גיבוריה כחלק מניסיונה לשמר אותם ואת מורשתם בחיים; אך גם כאשר היא מותחת ביד אמן את החוט הדק שמחזיק סיפור טוב מתחילתו ועד סופו, הדבר ניכר בעיקר בקטעי הספר שנכתבו במובהק על ידה והולך מעט לאיבוד במכלול.

      אם משאירים את הציפיות בצד, מקבלים סאגה משפחתית מרתקת, שמצליחה להתעלות על החולשות שלה בעזרת דמויות חזקות וסיפור יוצא דופן ונוגע ללב של אהבה כנגד כל הסיכויים. עם זאת - "צילה" הוא אולי ספר חשוב, אך הוא בהחלט לא הטוב ביותר של קציר, ואפילו נדחק יותר בעקבות הרף הגבוה שהציבו ספריה הקודמים.

      צילה / יהודית קציר, הוצאת הספריה החדש, 502 עמודים

      הציצו לפרק הראשון של "צילה"

      ספרו לנו בפייסבוק אם כבר קראתם או שאתם מתכוונים לקרוא את "צילה"