לאחר שאושרו אתמול שטרות הכסף החדשים עם דמויותיהם של ארבעה משוררים עבריים (שאול טשרניחובסקי, רחל בלובשטיין, לאה גולדברג ונתן אלתרמן), אי אפשר היה שלא להיזכר בשירה? הידוע של רבקה מיכאלי, בו היא שואלת את חוזה המדינה "ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?" כשהיא מביטה בשטר ה-100 ממנו נשקפה אז דמותו. הגרוטסקה האיומה והמגוחכת ששיאה אישורם של השטרות החדשים עם דיוקנאות המשוררים, באצטלה של אהבת תרבות ורוח, הולידה את האנטי-תרבותי: העוול - עוול לקהילה שלמה (לפחות אחת) ועוול לשירה עצמה.
אין להקל ראש בכך שהגורמים המוסמכים לא ראו לנגד עיניהם אף לא דמות מזרחית אחת הראויה להיות מוטבעת על השטרות. זו תולדה של חברה שעדיין מזלזלת בתרבות מזרחית ולא סופרת אותה. יתגונן כבוד השופט בדימוס טירקל ויגיד כי המשוררים נבחרו על פי תרומתם הרבה לתרבות העברית ולא על פי מוצאם, וכי אין שניים להם בכך - והוא כמובן צודק. אבל פה הרי קבור הכלב - האפליה מונצחת כבר בעצם הבחירה בקונספט של הטבעת משוררים מהקאנון של השירה העברית, בדיוק משום שבשנים ההן זה היה מועדון אשכנזי סגור, ללא כניסה של מזרחים אליו. סופרים, משוררים, פייטנים, זמרים ואנשי רוח מזרחים יש בשפע, אבל אף אחד מהם, לרבות הדוגמאות שהוצעו בימים האחרונים (ר' יהודה הלוי, זוהרה אלפסיה, יוסי בנאי ושושנה דמארי) לא מתאים ולא יכול להתאים לקונספט הזה.
מהבחינה הזאת, התגובה של ראש הממשלה שהציע ברוב טובו "לסבב הבא" את ר' יהודה הלוי, "שאת שירתו הוא מחשיב כגאונית", היא צינית באופן שאין כדוגמתו, מהטעם הפשוט שהוא ויועציו לא היו מסוגלים להעלות בדעתם אפילו דמות תרבותית מזרחית מודרנית אחת כשותפה לבניית האתוס התרבותי הישראלי, ולכן הרחיקו עד לימי הביניים. כנראה שבשביל מחשבה מעמיקה יותר ניאלץ כולנו לחכות עד "הסבב הבא", כשיושבי הממשלה הזו כבר לא יישאו בתפקיד. אגב, המזרחים אינם המגזר היחיד שהממסד לא רואה בו שותף טבעי, זאת פשוט הדוגמה הבוטה ביותר. איש אפילו אינו מצפה לדמות סמלית מיוצאי אתיופיה על השטרות (עולי ביתא-ישראל הראשונים הגיעו לכאן כבר בשנות השלושים), קל וחומר לערביי-ישראל.
ואם כבר ציניות, למה בכלל הוחלט להטביע משוררים על שטרות? אין אפילו דבר אחד המשותף לשירה ולכסף, בוודאי בארץ הזאת. במדינה שמשורריה לא יכולים להתפרנס, סופריה נאבקים בשיניים במבצעי שמונה ב-100, שחקניה נודדים בין תיאטראות שנסגרים וכותביה בין עיתונים מתמוטטים, יש משהו קצת אבסורדי במצב הזה, שבו רחל על השטר תהיה הכי קרוב שמשוררים יגיעו לכסף. היה אולי ראוי יותר שמדינה האוהבת את כותביה תמצא דרכים נוספות לעודד תרבות, ולפתור את הפלונטר הנוכחי בהטבעה של אתרים חשובים או אם כבר, למצוא קונספט רחב יותר, שישקף מגוון גדול של הקהילות המרכיבות את המקום הזה. אדרבה, אם הטבעה על גבי שטרות ומטבעות זו דרכה של המדינה לכבד אישים מסוימים, שתכבד את הקבוצות המרכיבות אותה.
מאחורי השטר של טשרניחובסקי יצוטט השיר "אני מאמין (שחקי שחקי)", שיר נפלא שהוזכר בעבר כהמנון אלטרנטיבי ומכיל יותר מ"התקווה". "כ??י עו?ד נ?פ?ש??י ד?רו?ר ש?ו?א?פ?ת, ל?א מ?כ?ר?ת??יה? ל?ע?ג?ל-פ??ז, כ??י עו?ד א?א?מ?ין ג??ם ב??א?ד?ם, ג??ם ב??רו?חו?, רו?ח? ע?ז. רו?חו? י?ש??ל?יך? כ??ב?ל?י-ה?ב?ל, י?רו?מ?מ?נ?ו? ב??מ?ת?י-ע?ל; ל?א ב??ר?ע?ב י?מו?ת עו?ב?ד, ד??רו?ר ל?נ??פ?ש?, פ??ת ל?ד??ל", כתב המשורר על אומה עתידית, צודקת ושוויונית, הדואגת לעובדיה ומסרבת למכור את נפשה ורוחה העזה לעגל הזהב, אבל נדמה שכל הפרשה העגומה הזאת היא רק עוד דוגמה למדיניות הרשמית של ישראל כיום, שרואה למול עיניה שטרות כסף אבל לא בני אדם. נו, תשטוף את העפר מהעיניים, בנימין זאב, שים יד על הלב, ותגיד: ככה ראית?
שרי רז: לא מכירה מזרחי שמתאים לרשימה
מה דעתכם על בחירת הדיוקנאות לשטרות החדשים? דברו על זה בפייסבוק