בקווים גסים, ההופעה של דפש מוד בישראל נשמעת כמו הופעת פארק הירקון קלאסית להקה ששיאה עשור או שניים מאחוריה אבל עדיין לופתת את הפלייליסט של גלגלצ חזק בגרון, מגיעה לשעתיים של נוסטלגיה בחברת הקהל שהתבגר, בזמן שכל השאר מצקצקים מהצד ומייחלים לאיזה אמן עדכני שיגיע לכאן לפני אובדן הרלוונטיות. אבל דפש מוד הם סיפור אחר. דייב גהאן, מרטין גור ואנדי פלטשר מצאו את המפתח שהופך נוסטלגיה למסע בזמן והמפתח הזה הוא אהבת אמת. גם אחרון הציניקנים לא יוכל להביט מהצד ברומן הסוער של הלהקה עם הקהל הישראלי ולפקפק בכך שמדובר בהרבה ביותר מערב שירה בציבור. זה הדבר האמיתי.
(לצפייה בגלריית תמונות גללו למטה)
לסיקור ההופעה
הביקור הקודם של הלהקה כאן ב-2009 היה מוצלח בהחלט אבל סחט גם לא מעט תלונות ממעריצים שקיוו לא לבזבז רגע על חומרים שנכתבו אחרי 1997. גם הפעם דפש מוד עשו את המתבקש וביצעו במהלך הערב שישה שירים מתוך אלבומם החדש והבינוני, "Delta Machine". ובכל זאת נראה שמתקיימת הבנה בסיסית בין הלהקה לעדת המעריצים האדוקה כל כך שלה. דפש מוד יודעים איזה חלק בקטלוג שינה לאנשים האלה את החיים והם ימשיכו לספק אותו עם תשוקה מקסימלית. הקהל, מצידו, נותן הזדמנות הוגנת לחומרים החדשים, וגם אם ברור שהוא שומר אנרגיה לקטעים מ"Violator" או "Songs Of Faith And Devotion", רוב הנוכחים עדיין מנומסים מספיק כדי לא לשקוע במסך האייפון עד שיגיע שיר מוכר.
אחרי פתיחה מעט איטית עם שני קטעים מהאלבום החדש -, "Welcome To World" ו"Angel" שסובל מההגשה התיאטרלית מידי של גהאן שנשמעת בעיקר כמו גרסה חיוורת לניק קייב, דפש מוד תפסו את המושכות עם רצף מנצח של קלאסיקות - מ"Walking In My Shoes" ועד ""Black Celebration. אפילו שירים חדשים כמו "Should Be Higher" ו"Sooth My Soul" הרוויחו מאוד מתוספת התופים החיים והתעלו בקלות על גרסאות האלבום שלהם. גם בגיל 50 גהאן הוא עדיין אחת מחיות הבמה הממגנטות ביותר על הפלנטה (לבלונים שהמעריצים הפריחו לכבוד יום הולדתו המתקרב הוא הגיב ב"אני לא כזה זקן, תנו לי עוד כמה ימים"). הוא תופס את הקהל ולא מרפה. לחלופין מפתה, זועם, מנצח ונשבר באמינות מוחלטת. אם לרפרר ללהיטים משנה שעברה, האיש פשוט זז כמו ג'אגר. גם אי הנוחות המסויימת של גור מול קהל בסדר הגודל הזה עדיין כובשת. האיש הוא כותב שירים לפני הכל, לא גיטריסט איצטדיונים (למרות שהוא זכאי להערכה רבה יותר גם בתחום הזה), אבל הוא זה שמייצר את הרגעים המרגשים ביותר של ההופעה כשהוא מבצע גרסה חלומית של "When The Body Speaks", או מרסק לבבות עם ביצוע צורב ל"Home" בליווי של פסנתר ועשרות אלפי מעריצים ששרים לו קול שני. אה, ובל נשכח את אנדי פלטשר שבהחלט מפגין שליטה מרשימה באמנות נפנוף הידיים האקראי.
אז כן, כמובן שרמות האקסטזה הגיעו לגבול הפולחן ב"Enjoy The Silence" ו "Personal Jesus" , אבל ההתרגשות הייתה אמיתית הרבה לפני שהגיעו ההמנונים ונשארה גם אחריהם. כבר שנים נדמה שדפש מוד מצליחים לרמות את הזמן - אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שדייב גהאן נראה אותו דבר כבר עשרים שנה? הלילה בפארק הירקון דפש מוד הציעו הסבר אפשרי אתה לא יכול לעבור את השיא שלך כל עוד אתה לא מפסיק לחגוג אותו.
