פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: חוגגים 20 שנה ל"Modern Life Is Rubbish" של בלר

      האלבום שהפך את בלר מסתם להקה מעולה לענקית בריטפופ חוגג 20; לורן היל מוציאה סינגל חדש אבל נכנסת לכלא וטרופיקס מוציא אי.פי יפהפה. הבלוג השבועי של אנשי רדיו הקצה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה

      השבוע לפני 20 שנה (10 במאי) יצאה אחת הלהקות הבריטיות החשובות של שנות ה-90 בהצהרה די דרמטית – "Modern Life Is Rubbish". זה גם היה שם האלבום השני של בלר, שבעת יציאתו הייתה בעצם מאוד רחוקה מהמעמד והחשיבות אותם אנחנו מייחסים לה היום.

      באותה שנה, 1993, בלר היו הרכב על צומת דרכים. הם זנחו את צליל הבאגי-מאדצ'סטרי שהביא להם להיט אחד גדול ("There's No Other Way") ואחרי אי-פי שרמז על שינוי בצליל, אף אחד לא באמת ספר אותם. מי שלא התעסק בגלים הבלתי פוסקים של רוק אמריקאי שהמשיכו לשטוף את הממלכה המאוחדת אחרי המפץ הגדול של הגראנג', היה עסוק בעיקר בלהקה אנגלית מאוד באופייה שנקראת סוויד, או בכיוון אחר, בסצינה האלקטרונית האנגלית שהתפוצצה אז למליון כיוונים שונים.

      ואז הגיע "Modern Life is Rubbish", שסימן שבלר היא לא להקה של טריק אחד. שההרכב הזה יודע לכתוב שירים שיחזיקו מעמד, שיש לו אינסטינקטים מצויינים, חזון אמנותי והיכרות אינטימית עם ההיסטוריה.

      החיים המודרניים הם פח. המילה Rubbish, הכל כך אנגלית, ביחד עם הסלידה מהמודרנה והנוסטלגיה שמגיעה בעקבותיה, הם תמצית התופעה המוזיקלית הכי מזוהה עם הניינטיז באנגליה – הבריטפופ. התופעה שהתרכזה בלעיסת הפופ האנגלי של שנות השישים והשבעים ויריקתו מחדש בפרצוף הנדהם של ילדי דור האיקס, עדיין בשיער ארוך, ג'ינס קרוע וחולצת פלאנל. בלר היו הראשונים לנסח את המניפסט, ושנה אחר כך, עם "Park Life", גם גזרו את הקופון המלא. (נדב רביד)

      לורין היל, "Neurotic Society (Compulsory Mix)"

      לפני שהפוג'יז כבשו את העולם והפכו לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות ההיפ הופ עם The Score ושלל להיטיו, הם הוציאו ב-1994 את "Blunted on Reality". האלבום ההוא, הראשון שלהם, היה אחד המדהימים בגל הראפ החדש והחדשני ששטף את ארה"ב ובעיקר את החוף המזרחי בתחילת הניינטיז. הוא הצליח, וגם זה לא בטירוף, רק בקרב הגרעין הקשה של ההיפ הופ, מכיוון שיחד עם היותו חיובי ומלודי, הוא גם היה מאד ניסיוני.

      "Neurotic Society (Compulsory Mix)", השיר החדש שלורן היל הוציאה השבוע, הוא הדבר הכי ניסיוני שהיא שחררה מאז אותה בכורה של הפוג'יז. הראפ בשיר הזה הוא כל כך אוף-ביט, שלא ברור איך, אם בכלל, יעכלו אותו אנשים שהתקבעו על ראפ שיושב בצורה מסודרת ומקובעת על הביט, כפי שנהיה כל כך מקובל ורגיל בעשור האחרון.

      יחסית לרוב מה שקורה בראפ האמריקאי כיום, מה שלורן עושה פה זה כמעט ג'אז. ולא, אין סימפולי ג'אז בשיר הזה. הצדדים הפחות מוצלחים בו - א. גם אוף-ביט צריך להושיב כמו מאדרפאקר, ופה ושם יש לה התגלצ'ויות. ב. לורן נשמעת עייפה מתמיד, הרבה יותר כמו לוחמת שבעת קרבות מאשר כמו הילדה שהוציאה את "Miseducation" והסתערה בחדווה על העולם מבלי לדעת מה יצפון לה העתיד. מי בכלל היה מאמין, כשהיל וההיפ הופ סול הראשוני שלה הנשימו את העולם בחמצן של אופטימיות, שהעתיד שלה יראה כל כך קודר. אחרי הדעיכה בקריירה של היל, כמה מדכא שבדיוק בשבוע בו היא מוציאה את השיר המשובח הראשון שלה מזה שנים, היא מפסידה בקרב למס ההכנסה האמריקאי ונכנסת לכלא לשלושה חודשים. אפשר רק לאחל לה שתצא משם כועסת ואמיצה עוד יותר לקראת האלבום הבא שלה, שאם כולו ישמע ככה, יהיה פה מאד מעניין. תהיי חזקה לורן. (קוואמי)

      The Black Angels - Indigo Meadow

      איכשהו בין אלבומי הזמן האחרון, שהעולם האלטרנטיבי נושא אליהם את עיניו בציפיה למשהו גדול - The Knife ודירהאנטר למשל - השתחל למקום גבוה במצעד ההאזנות הפרטי שלי "Indigo Meadow", האלבום החדש של הבלאק איינג'לז. נכון, האלבום הזה לא מביא איתו בשורה שתרעיד את עולם המוזיקה, לפחות לא סגנונית, אבל גם אסופת שירים מהפנטת, שמצליחה להיות מלנכולית, סקסית וממכרת בו-זמנית, היא לא עניין של מה בכך.

      הבלאק איינג'לז מצאו חן בעיני כבר באלבומם הראשון שיצא ב-2006 (אפילו כתבתי עליו כאן בוואלה! תרבות). לפני שנתיים יצא לי די במקרה לראות אותם בשתי הופעות לילה אחרי לילה, והם היו מצויינים, ולמרות זאת - מאז ועד שיצא אלבומם החדש היתה לי תחושה שהם עוד אחלה של להקה, אבל שמשהו בפוטנציאל שלהם לא מצליח לגרום לי להתמסר אליהם לגמרי.

      והנה מגיע אלבומם הרביעי והחדש, ונכון לעכשיו הוא אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי השנה. "אינדיגו מדואו" הוא כישוף וודו של לב שבור. הדרך שלו להתמודד בו זמנית עם אימת הפרידה ועם אימת העולם שבחוץ ועם המלחמות והאלימות שהוא מביא, היא להעלות במאגיה שחורה את הגראז' הפסיכדלי הקודר של הסיקסטיז, ולערבב אותו עם מה שמאדהאני היו עושים עם זה. כלומר, במקום לדכא את העצב, להביא איתו בראש. הבלאק איינג'לז מטקסס מושפעים מ-Love, מהפאזטונס ומרוקי אריקסון וה-13th Floor Elevators, אבל מצליחים יותר מתמיד להשמע כמו קול אמיתי ומשכנע בפני עצמו, כשבאלבום הזה, מעבר לסטייל האפל והממסטל שלהם, הם כותבים ומבצעים את ערימת השירים הכי סוחפת, מלודית ומרגשת שלהם אי פעם. (קוואמי)

      Tropics - Home and Consonance

      המוזיקה של כריס וורד היא עניין חמקמק. לפחות בכל מה שקשור להגדרות. היא לפעמים אלקטרונית ולפעמים עם צליל רוקי יותר. לפעמים מטושטשת ולפעמים בהירה. כשמקשיבים לאסופת הקטעים שהוציא בשלוש השנים האחרונות (שני אלבומים ועודף), קשה להבין מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: 10CC, בואורדס אוף קנדה או ג'ון טאלאבוט. בינתיים, כמו שקרה ללא מעט אמנים שתויגו תחת הכותרת "צ'יל וויייב" לפני שנתיים-שלוש, גם טרופיקס יצא מקליפת הריוורב והוא מרשה לעצמו לשיר באופן הרבה יותר מוחצן ובטוח בעצמו. גם כישורי כתיבת השירים שלו נמצאים במגמת שיפור מהירה, ואחרי "Pop Up Cinema" הנפלא שיצא בשנה שעברה, מגיע עכשיו איפי חדש ויפהפה – מתוכו בחרתי את "Home and Consonance".

      טרופיקס מאמץ כאן השפעות של אר אנ' בי, ומרשה לקול שלו להיות יותר ויותר חשוף בצריח. זה יפהפה ואחר, ממש כמו שזה מזכיר הרבה דברים אחרים. (נדב רביד)