א. כשמסתכלים על ההופעות בטלוויזיה והראיונות עם אביב גפן לפני 20 שנה, מרגישים קצת מצחיק. זה לא רק הניינטיז, שעם כל הרטרו נראים היום מגוחכים עד בלתי סבירים בכל מה שקשור לאופנה, סלנג וסטנדרטים של שידור - זה הגיבור, הנסיך-בעל-קול-הצפרדע, העקשן, המקסים, הרהבתן, השנון, החוצפן, הפרובוקטיבי עד אין קץ והכריזמטי עד בלי גבול. בקיצור, הילד המעצבן הזה שממש קשה לסבול אותו. אז זהו, שהילד הזה נורא דומה למנטור ההוא מ"דה וויס" שיורד על משינה. הילד עכשיו הוא בן 40 ויש לו כמובן חום גבוה, כי אין קלישאת רוק ישראלי שזרה לו.
הילד שבאביב גפן הוא סוד קסמו הבלתי נגמר וגם קללתו הנוראה ביותר. הוא זה שהפך אותו לקול שעליו גדלו אלפי נערים ונערות, ששמעו אותו שר להם על התאהבות ואהבה נכזבת, על תסכולים ומרד, מפרק מיתוסים של צבא ופוליטיקה כמו שבודדים במיינסטרים (וגפן הוא תמיד פרש בודד) העזו לפניו ואחריו. אולי העובדה שגפן התחיל את הקריירה שלו צעיר אפשרה לו לשיר לנוער כאחד מהם - פגיע, עלוב ומדוכא, עוטה תחפושות קברטיות, איפור כבד ומראה דו-מיני (וגם מהבחינה האסתטית הזו - גפן הוא חלוץ כמעט בודד בשדה הגלאם-רוק הישראלי הלא קיים) וקורא בקול גדול מה שמתבגרים רוצים לשמוע: אנחנו דור מזוין ושיזדיין העולם, אבל יש לנו את אור הירח ששומר עלינו טובים. עד גיל 21 אולי גם נגיע אליו.
ב. בחברה כל כך קונפורמיסטית, שכמעט מעולם לא התקיימה בה תרבות-נגד צעירה אמיתית בקנה מידה רחב, צעירים יכלו למצוא את עצמם מאחורי דובון לא-לא שצועק את כל מה שיש לו בבטן, שמת להקיא על סמלים ישנים, פשטני ככל שיהיה. ככל שהתופעה שקוראים לה אביב גפן רק הלכה וגדלה ("זה רק אור הירח" נמכר בשנה הראשונה לצאתו במאתיים עותקים בודדים בלבד), הוא רק העז לעשות את זה יותר ויותר. זאת תמונת "טוב למות בעד עצמנו" בעירום עם גיטרה שמכסה את ערוותו, זה לרצוח את "עטור מצחך", זה לצרוח את "בוקר טוב איראן". אפשר להתווכח על האותנטיות של המסרים החברתיים של ילד שמנת שגדל בין האמנים האליטיסטים שניצחו על חבורת לול, וביניהם גם אביו של אביב, בעצמו כותב גדול, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם קיומם - בין אמנים שמתים מפחד להוציא פיפס שיישמע כאילו יש לו הקשר לו פוליטי וחברה שממהרת לסמן אותם כלא נאמנים.
לפעמים הבוטות הזאת עלתה ביוקר, והרבה פעמים גם בצדק. את אויביו הרבים הרוויח גפן ביושר שאין שני לו - באמירות מתנשאות, פוגעניות, מזלזלות, בטעם רע. אבל אביב גפן הוא לא באמת ילד רע (יש מעט מאוד ילדים רעים באמת בתרבות הישראלית), וכמה מרגעיו הגדולים היו דווקא כשניסה לדבר לכולם. אז הוא מלחין על הפסנתר שירי אהבה לארץ ("עורי עור"), כותב לנורית גלרון את אחד השירים הכי יפים שלה ("אתה פה חסר לי") ונותן לאריק איינשטיין את "לבכות לך", אותו "לבכות לך" שהוא החליט לשיר מול אלפים בכיכר מלכי ישראל באותם מוצאי שבת בנובמבר 1995, מתחבק עם ראש הממשלה שלעג לו בשיר שיצא רק באותה השנה. פתאום נולד שיר אבל לאומי, אבל חשוב מכך, אביב גפן נולד מחדש כאמן גדול.
ג. היה לו עוד שיר שזוהה עם הרצח. "מרד הדמעות", שיר מחאה נגד הכל. "ערכים של אלימות זולה במרקעים, כשחזירי הרייטינג משמינים, זה לא עושה אותנו חכמים", הוא שר אז, כמה שנים לפני שנכנס לשנות האלפיים תוך שהוא סופג ביקורת רבה על מסחור, ציניות ובגידה במסרים שכל כך צעק נגדם. פרסומת לביסלי, עבודה בלייבל של סלקום, אוסף שירי אהבה ברשת "ארומה" ומה שנתפס כשיא השיאים אז - אלבום הבכורה של נינט טייב, אז זוכה טרייה ב"כוכב נולד". טענות של שנים על פלקטיות מוגזמת ושטחית, קיבלו לפתע ממד מוחשי בדמות קמפיינים מסחריים. "המלך הוא לא רק עירום, הוא גם נראה זוועה, תסתכלו במראה", זה גם מאותו השיר.
"יחפה" היה אולי התקליט המצליח ביותר מסחרית של נינט, אבל הוא גם סימן מפנה בקריירה של גפן, שלא לומר מחסום, שלא לומר דעיכה. קצת אחרי "ועם הזמן", שזכה לביקורות טובות וכלל גם כמה להיטים גדולים, ואחרי כמות בלתי נתפסת של להיטי ענק מדי אלבום, הגיע פרויקט כושל עם הזמרת הצעירה אלכס, שני אלבומים עם בלאקפילד ואחד סולו באנגלית שאולי הצליחו קצת בעולם, אבל זכו כאן להתעלמות, ניסיון מושמץ וגנוז עם עידן רייכל, ולא מעט סינגלים שבמקרה הטוב נעלמו (מישהו זוכר את הבלדה לגלעד שליט "הילד של כולנו"?). 6 שנים חלפו מ"ועם הזמן" עד אלבום הפילרים "פסיפס", שנדחף יותר על ידי שיתופי פעולה שונים (אביתר בנאי, שרון ליפשיץ, רייכל) מאשר על כוח מניע יצירתי משמעותי. 6 שנים בין אלבום לאלבום לאמן שהוציא תשעה אלבומים בעשור. יכול להיות שהלך לו הפלא, ושנשאר רק הילד?
ד. הפרק האחרון בינתיים בסאגה של אביב גפן, נמצא כבר בלב לבם של "חזירי הרייטינג". כמנטור העוקצני ב"דה ווייס" הוא הרוויח לא מעט בזכות משחק טלוויזיוני מעולה - קהלים חדשים וצעירים שמגלים אותו, וגם הכרה רחבה בכך שמדובר באחד היוצרים הגדולים של דורו. ישנו רק אותו הנער שצרח נגד שטחיות והפך לדמות מתקרנפת, כמעט ניהיליסטית, אולי כבר לא כל כך רלוונטית כבר למה שקורה במוזיקה הישראלית של המאה ה-21.
סיפורו של אביב גפן הוא סיפורו של נוער הנרות שנואש מלהביא את השלום והלך לדאוג לעצמו לעבודות משרדיות. דור שעייף מלצעוק, שוויתר והפך לחלק מהמנגנון שכה תיעב. אנאקין סקיווקר נכנע וחבש את המסכה האפלה של דארת' ויידר, פיטר פן שעזב את ארץ-לעולם-לא וגידל שפם פיראטים.
אביב גפן נמצא עכשיו על צומת דרכים, והוא חייב לפנות בחזרה הביתה או לברוח למקום חדש. לגלות מחדש את הילד, אולי אפילו בילד הפרטי שלו שנולד בינתיים. בעונה האחרונה של "דה ווייס", כשגפן בכה אל מול הביצוע של רוני פרי ל"Space Oddity" של דיוויד בואי, שנדמה היה שהוא בדרך לשם, מתכנס לתוך עצמו, בחזרה לשירים פשוטים על אהבה, שלום ומוות. אולי לימים יתברר שהדמעות באותו השידור יסמנו את נקודת המפנה הבאה בקריירה של גפן, ואז נוכל לכנות זאת, באמת, "מרד הדמעות".
אביב גפן בראיון: "הערצה לא עושה לי את זה". צפו
איזה אביב גפן העדפתם - הילד הצורח או המנטור המכובד? ספרו לנו בפייסבוק