כוורת מתאחדת 2013

    לקראת האיחוד של כוורת: למה כולם מתלהבים?

    המרדף ההיסטרי אחר האיחוד של כוורת הוא לא רק ערגה נוסטלגית לימים שלא ישובו עוד, אלא טקס קבורה חגיגי ללהקה קשישה שזו כנראה סימן החיים האחרון שלה

    • כוורת
    נדב מנוחין

    ככל הנראה, אפשר כבר לומר בבירור כי התלהבות כמו זו שהתעוררה כתוצאה מאיחוד כוורת, לא הייתה כאן בסביבה מאז ומעולם. כל ההופעות סולד-אאוט תוך זמן קצר, וכולם מתרגשים, באמת מתרגשים. גם החתום מעלה מיהר לרכוש כרטיסים פן ימצא עצמו מפספס את ההזדמנות ההיסטורית, וכנראה האחרונה, לראות את הלהקה הישראלית הגדולה, המוכשרת, המשפיעה והחשובה ביותר בכל הזמנים על הבמה. אבל גם אם ניקח את כל התכונות הללו בחשבון - מדובר בתופעה חסרת תקדים. אמנים בני דורם של כוורת, כמו גבי שושן, שרי, צביקה פיק או אריאל זילבר, שמגיחים לקאמבק פה ושם, לא זכו לכזאת נחת. אפילו להקות ענק ששבו לחיינו כמו תיסלם ומשינה לא מעוררות היום כזאת התלהבות. למה אנחנו נגררים עד כדי אחרי שבעה ילדים מזדקנים, ששיאם האמנותי הרחק מאחריהם, ושאין שום דמיון בין מה שהם שרו אז - לבין מה שהישראלים אוהבים לשמוע היום?

    טוב לדעת (מקודם)

    האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבים? זו האמת

    לכתבה המלאה
    כוורת (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    הדבר המתבקש הראשון שצריך להגיד כששואלים איפה קבור הכלב, הוא שאף להקה ישראלית לא שילבה טוב כל כך את הרוק והפופ המופלא שהגיע מאנגליה ואמריקה באותן שנים לראשונה לארץ, לבין המסורות המוזיקליות הישראליות, כמו שירי הלהקות הצבאיות שמתוכן צמחו חברי כוורת. גם ממרחק 40 שנה מ"סיפורי פוגי", המאזינים הישראלים אוהבים קצת מכל דבר - ממזרח וממערב, קצת גיטרות של מדורה וקצת הרמוניות, ועם הרבה רוטב טוב של נוסטלגיה, כוורת מתאחדת מעניקה להם מנה מושלמת. ובכלל, כוורת חוזרת תמיד בצורה מחוייכת. גם השירים העצובים ביותר של סנדרסון ושות' תמיד מחביאים בתוכם כמה משחקי מילים. בישראל מעריצים שירי זיכרון, ומתגעגעים לשירי פאתוס של אחרי המלחמה או לפניה, אבל מה שהצחיק אותנו פעם חזק כנראה לא פחות ממה שגורם לנו לבכות. כמו המחווה לשייקה לוי והגששים ב"העולם מצחיק", הבדיחות של כוורת הן עוד סוג של נחמה. העובדה שאף אחת מהג'וק-בנדס הישראליות שבנו את עצמן על בסיס כוורת לא שרדה באמת (איזולירבנד, הדורבנים, אינפקציה) רק מחדדת עד כמה אנשי הארון פגעו בול בפוני. דווקא להקה מחוייכת שלא לוקחת את עצמה כל כך בכבדות, טבעי שתקבל בחזרה שפע של אהבה.

    מן הסתם, זה לא כל הסיפור. יש גם משהו קצת עלוב במרדף אחרי להקה מקשישה, ומעליב גם את חבריה. "כך בדמיוננו התרבו פלאות, הפטישים ניגנו, מחרשות רנות. יש יוגבים ויש כורמים, ארץ של רועים - כך זה הצטייר בילדותנו שהייתה יפה" - אבל זה הרי לא היה ככה באמת, וזה בוודאי לא ככה היום. מאחורי עשן הזכרונות המתוקים שהניע את המרוץ בעקבות כוורת מסתתר עם שנואש להרגיש צעיר, יפה וצודק כפי שדמיין את עצמו. זה לא רק שפוגי הזדקן וגידל כרס, הוא הגיע למשבר גיל ה-40 שלו. גם אם ככלות הכל המפגש עם שבעת המופלאים על הבמה לא יאכזב, וכולנו נשיר ביחד את כל המילים השמחות, הסיאנס הזה לא יחזיר לאחור את הגלגל והים לא ייסוב לאחור, ולא משנה ממש איך נקרא לאותו קסם שאנו נקראים לשחזר.

    העשור האחרון בחייהם המוזיקליים של רוב חברי כוורת היה מעט עגום. כמה מהאנשים שקנו כרטיסים לכוורת הקשיבו לאלבומים האחרונים של קלפטר, שמיר ואולארצ'יק? רכטר לא הוציא חומר חדש כסולן בערך עשור וכמוהו גם גוב. כאמנים עצמאיים המאזין הישראלי כבר לא לוקח את החבורה הזאת ברצינות, לא מחכה להם שיחדשו ולא מצפה מהם ליותר. זו רק הדרישה החוזרת מהליצן לחזור שוב על הטריק הכי ישן שלו, וזה קצת מעליב. ואולי, בעצם, הבהלה לאיחוד נובעת בדיוק מההבנה הזאת, מהרצון להיפרד מכוורת בפעם האחרונה. אולי הרצון להיות שם ברגע האחרון, במותה המוזיקלי הסופי של הלהקה, אינו שונה מאותה צפייה פורנוגרפית בסרטונים המתעדים זוועות ואסונות באופן הגרפי ביותר. לא להתגעגע לילדותנו אנו באים, אלא לקבור ולהיקבר. זהו סוף ההצגה הלילה.

    חוכמה ידועה במחוזותינו גורסת שצריך למות במדינה הזו בשביל שיגידו עליך כמה מילים טובות, והנה, בכל מה שנוגע לחבורת האמנים החשובה והמצוינת הזו, אנחנו לא מאחרים שוב את המועד. לא ברור אם זהו ממש עצם העניין או דווקא העצם של הכלב, אבל זה משהו.

    מה אתם חושבים על האיחוד של כוורת? דברו על זה בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully