פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "גטסבי הגדול": ליאונרדו דיקפריו בעוד עיבוד כושל לקלאסיקה

      שיתוף הפעולה המחודש בין דיקפריו לבמאי באז לורמן ("רומיאו ויוליה") מוליד טרגדיה רומנטית קיטשית וסתמית, שאין בה את האיכויות הביקורתיות והמורכבות של המקור הספרותי

      "גטסבי הגדול": ליאונרדו דיקפריו בעוד עיבוד כושל לקלאסיקה

      שבוע לאחר שריסק קופות בארצות הברית ומיד לאחר שפתח את פסטיבל קאן בצרפת, הגיע "גטסבי הגדול" לבתי הקולנוע בישראל. על פניו, מצפה לנו כאן עיבוד נוסף לספרו של פ.סקוט פיצג'רלד מתחילת שנות העשרים, שנחשב בעיני רבים לגדול הרומנים האמריקאים, והפעם מבית היוצר של הבמאי באז לורמן ("מולין רוז'"), בתלת-ממד ובכיכובו של ליאונרדו דיקפריו. אך למען האמת, כבר בשלב מוקדם נראה כי הלהיט הטרי הוא מעין גלגול מחודש של "רומיאו ויוליה" (1996), שיתוף הפעולה הקודם של היוצר והשחקן, או של "טיטניק" (1997), הבלוקבסטר האימתני של ג'יימס קמרון שהפך את היפיוף הבלונדיני לכוכב. זאת כיוון שבדיוק כמוהם, גם הוא מעמיד במרכזו סיפור אהבה שהופך לטרגדיה בגלל פערים מעמדיים וחברתיים שאינם בשליטתם של האוהבים הצעירים.

      מובן שזו אינה המצאה של המוצר ההוליוודי הטרי: הרי גם הקלאסיקה המקורית תיארה כיצד גטסבי המסתורי (דיקפריו) עושה את דרכו אל צמרת החברה הגבוהה של החוף המזרחי בימי הזוהר של תחילת המאה, רק כדי שיוכל להשיב לעצמו את אהובתו מן העבר - דייזי (קארי מאליגן), בת עשירים שהתחתנה בסופו של דבר עם מישהו מהליגה שלה. אך פיצ'גרלד לא כתב רומן למשרתות, והסיפור הזה לא עמד כשלעצמו, אלא שימש מסגרת לדון בשלל סוגיות: העימות בין כסף ישן וחדש, מקומו של האינדיבידואל בחברה האמריקאית ובחברה המעמדית בכלל, השאלה אם זהות היא משהו שאפשר להמציא או משהו שאתה כלוא בתוכו, העובדה שדווקא תקווה יכולה להיות הדבר המסוכן ביותר וכך הלאה והלאה. היה בו איפיון מדויק להפליא של הזמן והמקום בו התרחש, אך בכל זאת עלו ממנו שאלות אוניברסליות ועל-זמניות שבקריאה מחודשת של הספר נראות רלוונטיות עוד יותר.

      אירי ריקין על החיים המופלאים, העמוסים והעצובים של פ. סקוט פיצג'רלד

      גטסבי הגדול (יח"צ)
      "אז מה אם אני משעבד שחורים, את שכבת עם אח שלך". מתוך "גטסבי הגדול" (צילומים: יח"צ)

      את כל זה כמעט ואין בעיבוד הקולנועי הטרי. גם אין בו את האיפוק, העידון, השנינות, האירוניה וחדות האבחנה הפיוטית והמלנכולית שהיו אצל פיצג'רלד. תחת זאת, כל שנותר בו הוא סיפור האהבה. כיאה להיותו אחד מגדולי הרומנטיקנים בהוליווד, לורמן מטפל בו בתשוקה, והוא מסתייע בתלאותיהם של הגיבורים, הפוטוגניות של כוכביו, העיצוב האמנותי המפואר ופזמוניהם של משוררי היגון לנה דל ריי וה-XX כדי לנסות ליצור חגיגת קיטש מרהיבה. התוצאה יפה לעין, אך בסופו של דבר אינה אלא טרגדיה רומנטית סתמית למדי. כך נוצרת תחושה של דז'ה וו, כאילו אנו צופים בגיבור שגילם דיקפריו ב"טיטניק" קם מן המצולות כדי להתאחד מחדש עם אהובתו, אך טובע שוב.

      נוסף לכך, יש כאן כמה כשלים נוספים. כמה מהם קשורים לבעייתיות המעבר של הטקסט המסוים הזה אל הבד. בסרט כמו בספר, למשל, הכל מסופר לנו מנקודת המבט של ניק (טובי מגווייר), מי שהיה לחברו היחיד בעולם של גטסבי וכך נעשה מעורב שלא בטובתו בתככי החברה הגבוהה. זו דמות פסיבית למדי, חסרת כריזמה ובאופן כללי לא מרתקת במיוחד כשלעצמה – מה שמעניין אותנו בה זה יכולתה למסור לנו מידע על האנשים המסעירים באמת שמסביבה.

      בכתב, חוסר האקטיביות של המספר אינו מפריע, שכן ממילא הוא לא יותר מאשר הצינור הספרותי שדרכו פיצג'רלד מתאר את מה שקורה ומעביר את תובנותיו על כך. אבל במסך, הכלי האמנותי הזה הופך לגיבור של ממש ולדמות בשר ודם שאנו נדרשים להתבונן בה ולהתלוות אליה. אז, הפסיביות שלה כבר הופכת למכשול, וההיצמדות למישהו כה אוורירי, שעוד מגולם באופן כה חיוור בידי מגווייר, הופכת במהרה למתישה.

      טריילר גטסבי הגדול (יח"צ)
      "הלנה דל ריי הזו זייפנית, הא?". מתוך "גטסבי הגדול"

      נוסף לכך, זועקת לעין עוד צרימה במעבר בין הטקסט למסך: במקור, פיצג'רלד פרש בפנינו את מנהגיהם מלאי הרהב של עשירי התקופה כדי למתוח עליהם ועל הניוון שלהם ביקורת, שכמה שנים לאחר מכן התגלתה כנבואית לאור המשבר הכלכלי. לעומת זאת, בשעה שלורמן מציג את המסיבות חסרות הגבולות שארגן גטסבי, הבמאי עושה זאת בצורה שניטל ממנה כל העוקץ הביקורתי, ונראה כי הוא נהנה מהן בדיוק כמו המארח חסר המידה והאורחים חסרי הבושה. בהקשר זה, הסופר גם לא חסך שבטו מדמותה של דייזי, שהיא ובעלה טום הוצגו כמי שמעמדם גרם להם לאבד כל חוש של אנושיות, אתיקה ואחווה. בסרט, לעומת זאת, היא מעוצבת כגיבורה טרגית מן המניין, שאנו אמורים להזדהות איתה ולחמול עליה, וכך הולכת לאיבוד המורכבות שלה ושל היצירה כולה.

      עוד הרבה דברים טובים אחרים הולכים כאן לאיבוד, למשל מערכת היחסים יוצאת הדופן בין ניק לג'ורדן, חברתה של דייזי, בה הוא "חצי מתאהב", כדבריו. אך לורמן, ככל הנראה, אינו מתעניין במערכות יחסים אמביוולנטיות שכאלה, עד כמה שיש בהן פוטנציאל מיוחד. לבו נוהה רק אחר סיפורי אהבה שאפשר להציג אותם במלוא הקיטש, הסנטימנטליות והפשטנות, ולא ברור למה הוא היה צריך דווקא את פיצ'גרלד כדי למצוא אותם. המפגש בין שניהם לא הועיל לאף אחד – האופי של הספר קילקל לסרט, והסרט עושה עוול לספר.

      אפשר עוד להמשיך ולמנות את חסרונותיו של "גטסבי הגדול". למשל, הדרך בה מעצב ג'ואל אדגרטון האוסטרלי את דמותו של טום – הוא לוקח דמות שהיתה אמורה להיות נוקשה והופך אותה ליבשה לגמרי, כמו אדם שמבשל יתר על המידה סטייק. חורה גם כי הבמאי, שכל כך לא נאמן למהותו השלמה של הספר, בכל זאת מגלה נאמנות קנאית לחלקים בודדים ממנו. כך, לדוגמה, הוא משאיר על כנן פסקאות שלמות המצוטטות כאן במלואן, אך כיוון שהן מנותקות מקונטקסט, אין להן את האפקט של המקור, והן סתם נשמעות תלושות.

      גטסבי הגדול (יח"צ)
      כמו מסיבה שאיש לא בא. מתוך "גטסבי הגדול"

      קצרה היריעה מלפרט את שאר הפגמים, ובכל מקרה הפואנטה קצרה וברורה: גם במקרה זה כשל הניסיון להפוך את אחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות האמריקאית לסרט שישתווה לרמתו של המקור או אפילו יתקרב לכך. לרשותו של לורמן עמדו משאבים תקציביים אדירים, כוכבים מן השורה הראשונה, פסקול שכולל את מיטב המוזיקאים בני דורנו (נוסף לשמות שהוזכרו, גם ג'יי-זי ואחרים) ועוד ועוד. אך למרות כל זה, ואף שנראה כי הבמאי האמין בכל לבו בכך שהוא בדרך הנכונה ובשל כך גם לחץ חזק מדי על הכפתורים הנכונים, גם הפעם זה לא קרה. אולי זה פשוט לא נועד לקרות.

      בסוף הרומן מספר פיצג'רלד על אדם, חולם באספמיה, שהלך תמיד אחר האור, וחשב שהוא כה קרוב אליו עד שיצליח לתפוס אותו בידיו, מבלי להבין שהוא כבר מאחוריו. הוא כתב את המילים האלה על דמותו של גטסבי, אבל כרגע נראה שיכול היה גם לכתוב אותם על לורמן.

      קאן 2013: מה עוד צפוי לכם בפסטיבל?

      מה אתם חשבתם על "גטסבי הגדול"? דברו על זה בפייסבוק