אם הרוק הישראלי היה דת, יואב קוטנר היה הכהן שלה והמיתוס המכונן היה "סוף עונת התפוזים". הסדרה התיעודית שערך, כתב וקריין, ושגוללה את תולדות הרוק הישראלי מימי להקות הקצב בשנות ה-60 ועד דור רוקסן ודעיכתו באמצע-סוף שנות התשעים, היתה למפעל תיעוד טלוויזיוני מפואר, מהזכורים בכל מה שנוגע לתיעוד של תרבות ישראלית. השבוע, במלאת 15 שנה בדיוק להפקת הסדרה, היא שבה לסיבוב נוסף בטלוויזיה בערוץ 24 תחת השם "בחזרה לסוף עונת התפוזים" (ימי שני וחמישי בשעה 22:00), בפורמט חדש: לאחר כל פרק, מארח קוטנר פאנל מתחלף של מוזיקאים, שמעניק זווית אחרת על הנושא המדובר.
"רציתי לעשות משהו שלא יהיה מין ניסיון לעשות עוד גרסה מעודכנת למה שהיה אז, אלא להסתכל מהזווית של היום. הפרינציפ היה לא לחזור ולעשות את מה שהיה כבר", הוא מספר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "אם בפרק של כוורת אתה רואה את סנדרסון ואולארצ'יק מדברים שעה, אז היום צריך להביא אנשים אחרים. בפרק של כוורת תבוא להקת הבילויים ותספר איך זה השפיע להם. דווקא כשדיברתי איתם למדתי משהו חדש: הבילויים דיברו על הדמויות ב'סיפורי פוגי' בתור דמויות די טרגיות, ואנחנו תמיד אומרים שזה נורא מצחיק".
"כשנגמרה התכנית יצאתי ממנה בתחושה קשה. אם מוזיקה מרוממת את הנפש אז טלוויזיה מדכאת את הנפש. בכל דבר שאני עושה בטלוויזיה אני מסיים בדאון מאוד רציני. בגלל שזה ז'אנר מצומצם ודי שטחי, אז אין זמן להגיד את הכל. כמובן שהרבה אנשים נפגעו כי הם לא הופיעו, ואנשים שכעסו, ויצאתי בהרגשה שהיתה לי גם עם 'האלבומים' - אתה עושה על חמישה וכולם שונאים אותך. עכשיו כשראיתי את זה שוב, זה דווקא מצא חן בעיני למרות כל המגבלות. הסדרה היא יחסית די מעמיקה ויש שם דברים מצחיקים ומעניינים. אני אוהב אותה היום יותר".
הסדרה מסתיימת בצומת דרכים משמעותי לרוק הישראלי של סוף שנות התשעים, שדועך ומחפש את עתידו. מה קרה בעיניך מאז? הרוק באמת מת?
"אני הצעתי את השם 'סוף עונת התפוזים' גם בגלל שזה שיר גדול ואלבום חשוב, אבל גם בגלל הרגשה אמיתית של סוף עונה (השם בעבודה על הסדרה היה "עמוד הרוק", נ.מ.). אז מצד אחד כל המוזיקה האלקטרונית שאינה רוק פרחה, והמוזיקה המזרחית במיינסטרים פרחה, והיתה הרגשה שהרוק כמשהו מרכזי נגמר. אני חושב שמבחינה מסוימת, ממרחק שלך 15 שנה זה נכון - זה לא הז'אנר המרכזי היום, ומצד שני זה לא נכון - הרוק לא מת: יש פריחה מטורפת, חסרת תקדים, בכמות ובאיכות של הדברים, גם בגלל האינטרנט וגם כי יותר קל לעשות את זה. יש מאות להקות שעושות דברים נהדרים ברמה גבוהה בלי כל ההמתנה שהיתה לפני 15-20 שנה.
"הדבר היחיד הוא שיש פער בין היצירה לבין התקשורת שמתמקדת בדברים שיש להם אפיל. אבל זה בסדר. דן תורן אומר באחד הפרקים 'חזרנו לגודל הטבעי שלנו'. היום זה עוד אחד מהרבה ז'אנרים ולאו דווקא הכי פופולרי, למרות שאני בטוח שההשפעה של הרוק על התחומים הכן פופולריים היא עצומה. אם תבדוק את התפתחות המוזיקה המזרחית - זה לא היה קורה אם לא היתה מהפכת הרוק של שנות ה-70".
עבור קוטנר זה הסיבוב השני בערוץ המוזיקה, אחרי שהיה העורך הראשי של הערוץ וממקימיו לפני כעשור. כזכור, עם עזיבתו השתנה לחלוטין הצביון של הערוץ, עבר כמה פאזות ומיתוגים מחודשים והוא עצמו חזר לרדיו. "אני חוזר בקטנה", הוא מספר. "אז הייתי בתפקיד של העורך ונתתי את הטון שבקו המוזיקלי והיום אני עושה דבר אחד. בינתיים זה נורא כיף שנותנים לי אפשרות לעשות משהו והאנשים שאני עובד איתם נחמדים".
הערוץ מאוד השתנה מאז ימיך. יצאת עם תחושות קשות.
"בזמני הקונספט היה אחר וכנראה שאני טעיתי, עובדה שהיום הוא מצליח יותר. זה חזון אחר. מאז שהקמנו את הערוץ ועד שאני עזבתי אותו ב-2007 הוא השתנה כמה פעמים, וגם מאז היו לפחות שלוש נגלות. בחודשים האחרונים הערוץ מתנהג שונה, בשעות הלילה הם העלו תוכניות שלא היו קודם. רצועות של רוק ושל קליפים חדשים. מה שחשבתי אז זה לא מה שאני מרגיש היום. אני חושב גם שזה שבסדרה החדשה שלנו מגיעים עכשיו לאולפן שלום חנוך ופוליקר ויזהר אשדות וגבריאלוב, זה בעיניי נורא מרגש. כל מיני יוצרים שבשנים האחרונות לא היו בערוץ המוזיקה חוזרים עכשיו, בשבילי אישית זה הישג מיוחד".
כשאנחנו מדברים בחמש בערב, מעט אחרי שמסתיימת התוכנית שלו בתחנת הקצה, הוא בדיוק סיים שיחה עם אריק איינשטיין. "הוא התקשר להגיד 'איזה תוכנית נהדרת' ונורא שמחתי שהוא שמע את התוכנית שלי, אבל הוא שמע איזה תוכנית בגלי צה"ל על הגלגול של 'התקווה' או משהו, ואני כבר הייתי בטוח שהוא שומע הקצה". האנקדוטה המצחיקה והסמלית הזאת רק ממחישה את רוחב היריעה הבלתי נתפס שעליה אמון קוטנר, מתוכניות מיוחדות על שמוליק קראוס ועד למרתון רוברט וויאט שהוא ערך לאחרונה.
"הקצה זה כיף עצום. יש הרבה חדוות יצירה. קודם כל מבחינתי זה להיות שותף לתחנה שבראשה קוואמי ונדב, שאלה אנשים שאני מאוד מאמין בחזון שלהם לעשות משהו ממש לא מסחרי, וזה כיף בגילי המופלג - אני מאז 74' ברדיו ועצם זה שרוצים אותי עם הצעירים זה כיף. דבר נוסף הוא שזה מאפשר לי להיכנס לנישה שאפילו בגלי צה"ל אני לא יכול, ופה באמת אני יכול לעשות את מה שאני רוצה. 30 שעות ג'ון קייל, קינג קרימזון, רוברט וויאט, זה לא קיצוני מאוד אבל זה דבר שאי אפשר לעשות ברדיו ממלכתי. אני גם משדר מהסלון בבית, בפינת העבודה שלי. זה מחזיר אותי למשהו ממש בסיסי. זה רק הנאה. נטו".
בוא נדבר רגע על תחנת רדיו אחרת שפעם שידרת בה. איך אתה מסתכל היום על גלגלצ?
"אני חושב שגלגלצ עושה את מה שהיא צריכה לעשות. לא תוציא ממני אף מילה רעה על גלגלצ. היא עושה ככל יכולתה. הם מאוד השתנו והתפתחו, והם מנסים לגוון את הצליל שלהם לעומת מה שהיה פעם, ועוד דברים נכנסים. היום אני מאוד בעדם. בסך הכל הם עושים דברים נהדרים, ולא אכפת לי שיגידו שהתברגנתי. לדוגמה, את האמן שהוא בעיני הכי חשוב של השנתיים האחרונות, ג'יימס בלייק, שמעתי פעם ראשונה בגלגלצ".
לאורך כמעט 40 שנות עבודתו בתקשורת, מתבלטים במיוחד - באופן שאין דומה לו - הפרויקטים התיעודיים שתחקר, כתב, הפיק וערך. חוץ מ"סוף עונת התפוזים", קוטנר חתום על סדרת הרדיו המקבילה "למרות הכל", על החלק הישראלי של אנציקלופדיית המוזיקה MooMa, על פרויקט תיעוד חדש עם מפעל הפיס ואינספור ראיונות במדיות שונות עם אמנים בולטים. נדמה שעבורו יש לעיסוק ההיסטורי משמעות מיוחדת.
"יש לזה שתי רמות. אני כבר די הרבה שנים מנסה במקביל גם להיות מעודכן במה שקורה וזה כמובן נהיה יותר ויותר קשה, ומצד שני הרגשתי כבר לפני הרבה זמן שמישהו צריך לעשות את העבודה השנייה של התיעוד. פעם זה היה מאוד מאוד חסר. אני זוכר שהתחלתי את התחקיר שהפך ל'למרות הכל' בשנות ה-80. אלה דברים שלא היו רשומים בשום מקום. זה מביא אותי לנקודה השנייה - לי די ברור שהסיפור האישי שלי עם כל זה שאני מתחיל לזכור מגיל 18-20 (קוטנר איבד את זכרונו בעקבות תאונה שעבר במהלך טיול באירופה, ולאורך השיקום היה מאזין לאינספור תקליטים, נ.מ.), הצורך שלי להשלים את החסר, לדעת על איזה מוזיקה גדלתי ומה היה לפני שאני לא זוכר - זה נורא מעניין אותי ברמה של להשאיר תיעוד. אני אביא לך דוגמה: היתה לי מין מחברת כזאת שהייתי לוקח כל מיני תמונות ורושם עליהן כדי לזכור - על תמונה של בחורה, או של כלב - שאני אדע אם אני אשכח שוב. אני הרגשתי תמיד שאני רוצה לתעד כדי שיזכרו. גם בתור חוקר".
על בסיס הסיפור הפרטי שלך, וגם ברמה הפילוסופית, מוזיקה באמת יכולה לרפא בעיניך?
"זאת האמונה העיקרית שלי בחיים. מוזיקה קודם כל יכולה להיכנס לרמות של עומק במוח ובנפש של האדם ברמה שאף אמנות אחרת לא יכולה לחדור. אני מתחיל בסיפור האישי שלי אבל זה מתאים לכולם. יש לי תכנית כל יום בגל"צ בערב בתשע, 'התכנית הסודית' ההיא, ואני יוצא ממנה צעיר, בלונדיני ורענן. כשאתה משמיע שעה מוזיקה שאתה אוהב זה מרים אותך. למוזיקה יש את הכוח לרפא במובן הנפשי ובהכל, וזה נותן לי בעצמי כוח".
בשבת הקרובה, האיש הקטן מהרדיו חוגג יום הולדת (59), ומאחל לעצמו בעיקר להמשיך ליהנות מהדבר שהוא הכי אוהב. "הייתי שמח אם זה היה נשאר ככה, אם הייתי יכול להמשיך לעשות את מה שאני עושה. אין לי שאיפות לעשות משהו אחר או להיות במקום אחר", הוא אומר. "תמיד אם הייתי צריך לעשות בחירות, תמיד הלכתי על מה שאני אוהב. הדבר היחיד שכן היה יכול לשמח אותי, עכשיו כשמתחילים לחשוב על העתיד, הפנסיה הדברים של המבוגרים, הוא שיהיה לי ביטחון כלכלי לעשות את מה שאני אוהב ולפרנס את אשתי וילדיי עד הסוף".
ממרום הגיל והניסיון, יש לך מסר שהיית רוצה להעביר?
"אסור לוותר. אסור לוותר. אני אומר את זה בעיקר למוזיקאים צעירים שאולי קוראים את הכתבה הזאת. המצב קשה. המצב ממש קשה. אבל אסור לוותר. אם יש מסר אחד שאני רוצה להעביר להם זה זה".
"בחזרה לסוף עונת התפוזים" משודרת בימי שני וחמישי ב-22:00 בערוץ 24
צפו: "סוף עונת התפוזים" בוואלה! VOD
מחכים ל"בחזרה לסוף עונת התפוזים"? ספרו לנו בפייסבוק