הגשם פסק, ליאונרדו דיקפריו ושאר אנשי הצוות של "גטסבי הגדול" החלו להיעלם מן האופק, ואת החלל שלהם מילאו אמש קרני שמש, שמים כחולים, שלוש בכורות עולמיות של סרטים שהתגלו ככאלה שעוד נשמע עליהם רבות השנה ושתי תקריות מחוץ לאולמות ההקרנה שגנבו לכולם את ההצגה. אז מה עבר על הריביירה ביום שישי?
The Past / אסגר פרהדי (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? הבמאי האיראני כבר זכה בכל הפרסים האפשריים בפסטיבל ברלין וכזכור, גם לקח עם "פרידה" את האוסקר לסרט הזר על חשבון "הערת שוליים". לריביירה, לעומת זאת, הוא מעולם לא הגיע, וזה קרה לראשונה רק אתמול, הודות לעבודתו הטרייה, שיש לה גם ייחוד נוסף זוהי היצירה הראשונה פרי עטו שמתרחשת מחוץ למולדתו ובשפה אחרת. הפעם, הקולנוען מציב את העלילה בפריז וגיבוריו דוברים צרפתית, שפה שהוא בעצמו לא מדבר.
עם זאת, בדיוק כמו בלהיטו עטור הזהב מלפני שנה וחצי, גם הפעם פרהדי פורש בפנינו דרמה משפחתית אינטנסיבית. במקרה זה, הבמאי עוקב אחר אירני שהיה נשוא לצרפתייה אך נפרד ממנה וחזר לטהרן. הוא שב מחדש לפריז רק כדי לחתום סופית על מסמכי הגירוש ממנה, ומופתע לגלות כי האקסית שלו כבר עברה לגור עם מישהו אחר. עם הזמן, מצפות לו ולנו גם הפתעות אחרות.
איך היה: בסרטו הקודם קנה לעצמו פרהדי שם עולמי, וכאן הוא מבסס את מעמדו כאחד מהתסריטאים והבמאים המוכשרים שפועלים כרגע בתעשיית הקולנוע. פעם נוספת, הוא משכיל לקחת סיפור פשוט לכאורה ולהפיק ממנו עולם ומלואו, בלי שהדבר ייראה לרגע מופרך ומאולץ. היוצר מרכיב את הפאזל ומקלף את השכבות ביד אמן, ועושה זאת כדי לחשוף שלל סוגיות עמוקות ומרתקות. למשל, פערי התקשורת שקיימים בין אנשים, הסובייקטיביות של האמת וחשוב מכל העובדה שהעבר, שבשמו נקרא הסרט, אינו יותר מיישות וירטואלית ופיקטיבית שכל אחד מאיתנו זוכר בדך אחרת. נוסף לזאת, כנהוג אצלו,הקולנוען מנפיק תצוגות משחק מחשמלות מכוכביו, ובראשם ברניס בז'ו ("הארטיסט"), טהאר רחים ("נביא") ומוחמד רסלוף. אך מעל לכל, מרשימות ההומניות והחמלה שלו, יכולתו לעצב קשת רחבה של דמויות מורכבות ורבות גוונים שאף אחת מהן אינה משתייכת למחנה "הטובים" או "הרעים", והאמונה הסוחפת ומלאת התקווה שלו במין האנושי.
רק שתי תלונות ניתן בכל זאת להפנות ליוצר האיראני התחושה שהרשה לעצמו ליצור סוף מעט פתוח וסתום מדי, וכן שהוא מעט חוזר על עצמו. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל איכותי, תוכני או סגנוני בינו ל"פרידה", אז מי שציפה לעליית מדרגה או פריצת דרך מצדו, יתאכזב. אך אם בוחנים אותו כשלעצמו ולא ביחס לעבודה הקודמת, הרי שהסרט הוא יצירת מופת לכל דבר ועניין, שתופסת את הצופה בגרונו, מטלטלת אותו ונשארת בו.
הרגע הבלתי נשכח: כבר בדקה הראשונה, בה מוצא הבמאי דרך להסביר ללא מילים במה הסרט יעסוק באנשים שמדברים אחד לשני אבל לא באמת משכילים להבין מה עובר זה על זה.
מסביב להקרנה: באין מתחרים ישראלים מסביבו, הפעם לא יצר פרהדי תקריות דיפלומטיות. עם זאת, בראיון למגזין צרפתי הוא בהחלט התייחס למעמדו במולדתו והצהיר ש"הפוליטיקאים במדינה לא אוהבים אותי במיוחד, ואני לא אוהב אותם במיוחד". לאחר מכן, במסיבת העיתונאים שהתקיימה לכבוד הפרמירייה בריביירה, דיבר היוצר גם על הסיכוי שלאחר המזרח התיכון ואירופה, יביים גם בארצות הברית "אני לא פוסל את האופציה על הסף", הכריז. "אם יום אחד אמצא לנכון להציג סיפור שמתרחש בארצות הברית, אכתוב אותו ואצלם אותו שם. נכון, יש בהוליווד דברים רעים, אבל יש בה גם דברים טובים".
מה יקרה מקאן והלאה? בהתאם לעומס הציפיות הבלתי אפשריות שיצרה איכותו והצלחתו של "פרידה", הרי שהדרמה הטרייה התקבלה בקאן בקור רוח מסוים, כאילו שמאסטרפיס חדש מבית היוצר של הבמאי הוא דבר מובן מאליו שאין סיבה לקום מן הכיסא ולצעוק "בראבו" בשבילו. אז אולי הוא אינו הפייבוריט לדקל הזהב כרגע, אפשר להאמין כי דרכו של הסרט סוגה בשושנים. לאור רמתו האמנותית, הקומוניקטיביות שלו והעובדה שהוא מעורר הזדהות ונוגע בשאלות אוניברסליות, ניתן לשער כי עומדת בפניו הצלחה עולמית, כולל בישראל, בה יופץ בהמשך השנה. כמו כן, הוא בהחלט יכול לראות עצמו מועמד לאחד הפרסים המרכזיים בפסטיבל, ולעוד עיטורים עתידיים אחרים.
Young and Beautiful / פרנסואה אוזון (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? סרטו הטרי של אחד היוצרים הצרפתיים הפוריים והחביבים על המפיצים בישראל נשמע כמו האבטיפוס הקלאסי של סרט פסטיבלים צרפתי סיפורה עתיר העירום הפרונטלי של נערה יפהפייה ובת טובים שיורדת לזנות, נפגשת בחדרי מלון עם לקוחות קשישים ועשירים בשביל דמי כיס שמנים ומערערת את חייה שלה ושל משפחתה.
איך היה: על פניו, תיאור העלילה יוצר את הרושם כי מדובר בפרובוקציה ארוטית-פורנוגרפית ותו לא. אך בשלב מסוים מתברר כי הסרט הרבה פחות סנסציוני ממה שאפשר היה לחשוב. חשוב מכך, מתחוור כי אוזון בכלל לא ביקש בכלל להתעסק בזנות, אלא בהתבגרות, ולתאר אותה על כל הכאב והיופי שבה. כדרכו, הוא עושה זאת בצורה שיש בה גם פיוטיות מלנכוליות אבל גם קריצה מחויכת, והצופה עתיר הזימה שבא לראות את הדרמה הזו כדי לספק את גחמותיו ההורמונליות, מוצא עצמו תחת זאת מתענג על האיכויות התיאורטיות, הרגשיות, הבידוריות והאסתטיות שיש בה.
עם זאת, יש להבהיר כי אין מדובר בסרט גדול. ככה זה: בהתאם לכך שהוא מנפיק תוצר חדש אחר כל שנה, אוזון לא מוציא תחת ידיו בכל פעם ופעם סימפוניה של ממש, אלא מסתפק לעתים קרובות בג'ם סשנים מענגים, אך מינוריים.
הרגע הבלתי נשכח: לאחר שכבר צברה ניסיון, הגיבורה מדגימה לפרטנר המיני שלה כי גם בשעה שהוא מאבד את הליבידו, היא יכולה להשתמש באצבעותיה הרטובות כדי להבטיח לו חיש-קל את האורגזמה של חייו.
מסביב להקרנה: את התפקיד הראשי מגלמת הדוגמנית מרינה ואכט, שעושה כאן את צעדיה הקולנועיים הרציניים הראשונים, והיא הפכה לא רק לאטרקציה המרכזית של הסרט אלא בכלל לשיחת היום בקאן. הפוטוגניות המהממת שלה מעמידה אותה בשורה אחת עם אנה קרינה וקתרין דנב, שתי השחקניות האגדיות שגילמו זונות בדרמות צרפתיות. הצלמים בריביירה התגוששו על הזכות לתפוס זווית טובה ללכוד אותה בעדשה, והעיתונאים בפסטיבל התחרו מי תולה לראשה כתרים נוצצים יותר. במפגש פנים אל פנים, אגב, מתגלה שבמציאות היא מהממת פחות מאשר על המסך.
מה יקרה מקאן והלאה: נגיעות ארוטיות מאז ומעולם דחפו סרטי איכות אירופאים לעבר הצלחה בינלאומית. אוזון כבר למד זאת על בשרו ב"בריכת שחייה", וסביר להניח שזה יקרה לו גם הפעם. ואכט, מצדה, מציגה כאן בצד הנוכחות הפיזית המרהיבה גם הופעה נבונה ומלאת כוח, כך שהיא יכולה לראות את עצמה מועמדת לפרס השחקנית, ובכל מקרה יש להניח שלא יחסרו לה הצעות עבודה בתום הפסטיבל.
מיוחד: ראיון עם פרנסואה אוזון
Like Father, Like Son / הירוקאזו קורה-אדה (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? הבמאי היפני המהולל שמוכר בישראל הודות ל"איש אינו יודע" ו"המשאלה" עוסק כהרגלו בסיפור על ילדים, והפעם אלה שניים שהתברר כי הוחלפו בלידה, דבר שמן הסתם מעמיד את הוריהם בפני קונפליקט קשה מנשוא.
איך היה? הגיבורים של היוצר היפני עומדים בפני אחת הדילמות המסובכות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והוא לא מהסס להתמודד איתה במלוא הרצינות הראויה. עם זאת, יש בדרמה הזו גם הרבה הומור ושמחת חיים, ובסך הכל היא מקסימה למדי. יחד עם תצוגות המשחק הטובות, של המבוגרים והעוללים גם יחד, משכיל קורה-אדה לשחזר את מה שתמיד היטיבו לעשות בקולנוע הקלאסי להוציא סרט חזק מסיפור חזק. עם זאת, אי אפשר שלא לשאול אם היה מדובר במוצר הוליוודי ולא אסייתי, גם אז הקהל היה מתייחס בכזו סלחנות למתקתקות, התנחמדות והתחנחנות שבו?
מה יקרה מקאן והלאה? זהו קראוד-פליזר ובהתאם לכך הוא התגלה כסרט החביב עד כה על באי קאן. הדבר מציב אותו כרגע בחזית המועמדים לדקל הזהב, מה עוד שיו"ר חבר השופטים השנה, סטיבן שפילברג, רגיש במיוחד לסיפורים על אבות. מעבר לכך, זוהי מאותן דוגמאות נדירות לקולנוע איכות שיכול לפרוט בקלות גם על נימי לבו של הקהל הרחב, ולכן אפשר לחזות לדרמה הזו הצלחה ברחבי העולם וגם בארץ. בקיצור, היה זה יום מוצלח לסרטים קומוניקטיביים עם פוטנציאל מסחרי.
מסביב לפסטיבל
גם אירוע הקולנוע היוקרתי בעולם לא יכול לעזור לדמיון לנצח את המציאות. בהתאם לכך, האירועים מחוץ לאולמות העמידו באור חיוור את הסערות שעל המסך. בבוקר יום שישי התגלה כי תכשיטים בשווי מיליון דולר נגנבו מאחד המלונות בריביירה. בערב, נשמעו יריות בסמוך לאולפן המאולתר של ערוץ טלוויזיה צרפתי שהעביר שידור חי מקאן, מה שאילץ את המנחה להפסיק בהיסטריה את החגיגה ולהוריד מן הבמה את האורח המיוחד שלו, השחקן זוכה שני האוסקרים כריסטופר וולץ, היושב בחבר השופטים של התחרות הרשמית. מאוחר יותר, התברר כי מדובר בכדורי סרק שנורו בידי אדם מעורר בנפשו. עתה נותר רק לראות האם בשנה הבאה נראה באירוע סרט על אודות אחת משתי התקריות, עם ליאונרדו דיקפריו כיורה המסתורי או אמה ווטסון כשודדת היהלומים, ואולי עם שני אלה גם יחד.
פסטיבל קאן 2013: כל הדיווחים