פסטיבל קאן 2013: כל הכתבות

      פסטיבל קאן 2013: אורי פפר ויעל גולדמן עילפו את הקהל

      הקרנת "מעל לגבעה", בנוכחות כוכבו פפר ובת זוגו גולדמן, הייתה במה לתקרית מלחיצה אבל בסופו של דבר הוציאה את הקהל מחויך. וגם: בת לשחקנית ישראלית הפכה לקנבילית לוהטת

      אבנר שביט, קאן

      לאחר "כנס העתידנים" של ארי פולמן, הוקרן אתמול (שלישי) בקאן סרט ישראלי נוסף בהקרנת בכורה עולמית. נוסף לזאת, נמצא בריביירה קשר ישראלי מפתיע, ובכלל, היה זה יום מעניין למדי:

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה

      "מעל הגבעה" / רפאל נדג'ארי (מתחרה במסגרת השבועיים של הבמאים)

      מה קורה קאן: סרטו של הישראלי-צרפתי רפאל נדג'ארי עוקב אחר צעיר תל אביבי אדיש, בגילומו של אורי פפר, הנוסע לחיפה כדי להיפגש עם אביו המנוכר (מוני מושונוב) אותו לא ראה שנים רבות. האם סוף כל סוף יחזור החיוך לפני הפוקר שלו?

      איך היה: כבר בשלב מוקדם של "מעל הגבעה", מתברר כי הוא מזכיר את "בתוך ליוויין דייוויס" של האחים כהן שהוקרן בקאן מוקדם יותר השבוע. האופי התלוש של הגיבור, המלנכוליה בה הוא שקוע, ההרפתקאות האקסצנטריות והתלאות הסלפסטיקיות שהוא עובר ועוד ועוד – כל אלה חוזרים גם פה וגם שם, מה שמוכיח כי בין ניו יורק וחיפה, יש כנראה איזשהו גנום יהודי משותף ליוצרים.

      זו השוואה מחמיאה שעלולה להישמע מופרזת, אז יש להבהיר כי היצירה של הקולנוען הישראלי צנועה הרבה יותר מזו של הצמד האמריקאי, גם ביומרותיה והן בהישגיה. אבל אין בכך כדי לבטל את ערכה – "מעל הגבעה" הוא דרמה קומית נהדרת ומקסימה. זאת כיוון שעבודת הבימוי של נדג'ארי משוחררת ולא מדברת בשם הדמויות אלא מניחה להם להתפתח ולבוא לידי ביטוי. תענוג לראות כיצד זה קורה, בזכות התסריט הפשוט והזורם, תנועות המצלמה המדויקות ומעל הכל תצוגות המשחק של שלושת הכוכבים: אורי פפר, שפני הבאסטר קיטון שלו מושלמות לתפקיד; מיכאלה עשת, המגלמת את בת זוגתו של אביו ומפליאה לגלם את הדמות הכה ישראלית של האשה שיש בה מספיק אנרגיות ורצון טוב בשביל תריסר אנשים אחרים; ומושונוב כמובן, שהרוויח ביושר את קריאות הבראבו של הצופה האיטלקי שפגש אותנו עת הילכנו יחד ביציאה מן האולם.

      "מעל הגבעה" (צילום: עמית ברלוביץ)

      הרגע הבלתי נשכח: פפר נופל לזרועותיו של רופא שעושה לו קנאקים כל כך חזקים בצוואר, עד שגם הקהל מתפתל בכיסא.

      מסביב להקרנה: הפרמיירה הלילית של הסרט היתה במה לתקרית שנשמעת בעצמה לקוחה מהמסך הגדול – באמצע ההקרנה הידהדה לפתע זעקת "יש רופא באולם?", והחלה המולה שנמשכה דקות ארוכות עד שהתברר כי אחד הנוכחים התעלף בנסיבות לא ברורות. אולי זה היה בתגובה לשמלה הבאמת מעלפת של יעל גולדמן, רעייתו של פפר, שמלבושיה הצליחו להתעלות גם על הסטנדרטים הגבוהים של הריביירה.

      מעלפים. יעל גולדמן ואורי פפר (צילום: יח"צ)

      כך או כך, לאחר שהצופה פונה מן האולם, נמשכה ההקרנה בשלווה, ובסופו של דבר התברר שגם למתעלף שלום. אז כשהדאגה הזו מאחורינו, יכולתי לשוחח בנחת עם מושונוב בתום הפרמיירה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שלו בקאן, ובין השאר היה כאן בשנים האחרונות עם שני סרטים תוצרת ארצות הברית – "הלילה הוא שלנו" ו"שני מאהבים" של ג'יימס גרי. במקרה זה, אומר השחקן כסוף השיער, החוויה הייתה שונה. "האווירה עכשיו הייתה פחות מחויטת, כי הפעם זה לא היה במסגרת התחרות הרשמית אלא במסגרת הצד הנעימה הזו, שחוגגת את האמנות של הקולנוע", אמר. בהמשך לכך, דיבר גם על הייחוד של "מעל הגבעה" מבחינתו – "הסרט הזה היה אתגר. לא מכיר הרבה סרטים כאלה, לא ראיתי הרבה סרטים בסגנון הזה. עשינו אותו מהר מאוד, אילתרנו את הדיאלוגים, אז פתאום לראות אותו במלואו, זה משמח ומרגש. זה סרט שגורם לך לחשוב, להבין שהעיקר לא נמצא במרכז כל הזמן, שיש דברים מעבר לפעולות ולמה שנאמר, וזה כיף".

      לפני פרידה, אמרתי למושונוב שהקהל האירופאי מעט מופתע מכך כי כמו הסרט הישראלי האחר בקאן, "כנס העתידנים" של ארי פולמן, הרי "מעל הגבעה" לא עוסק בכלל בפוליטיקה. "יכול להיות שיש פה גל", אמר על כך, "אבל באותה מידה יכול להיות שבעתיד יהיו סרטים אחרים. דברים משתנים, כל פעם העשייה משתנה. מה שבטוח זה שרפאל תמיד נאמן לחוויה פנימית שלו עם עצמו. כאן היה חשוב לו לדבר על הקטע של היחסים בין אב לבן. זה מדהים, תמיד מדברים על האמא היהודית, והנה פה מפנים את הזרקור לאבא היהודי".

      מקאן והלאה: לאור החינניות והקומוניקטיביות שלו, "מעל הגבעה" בהחלט יכול להפוך לסרטו המצליח ביותר של נדג'ארי בישראל. מותר לו לקוות גם לשלל מועמדויות לפרסי אופיר, בעיקר בקטגוריות המשחק.

      Behind the Candelabra / סטיבן סודרברג (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן: סרטו האחרון בשלב זה של הבמאי, שהכריז על פרישה זמנית (או שלא) מעשייה. בין השאר, תלה את הנעליים בעקבות אכזבות חוזרות ונשנות מהאולפנים, גם כיוון שסרבו לקחת על עצמם את הפרויקט הזה. בהתאם לכך, הוא ידלג על הפצה מסחרית בארצות הברית ויוצג ישירות ב-HBO כבר ביום ראשון הקרוב. למרות זאת, בקאן החליטו להקרינו בתחרות הרשמית כאילו היה מוצר קולנועי לכל דבר. כך, היו יכולים באי הפסטיבל לעקוב אחר סיפורו של המוזיקאי האגדי ליברצ'ה, שחי בארון במשך כל השנים, והסתתר בו רוב הזמן עם מאהב צעיר בשם סקוט (מאט דיימון).

      איך היה: קודם כל, למרות היותו הטלוויזיוני מבין המתמודדים בתחרות, הסרט פשוט נראה נהדר על המסך הגדול. התפאורות והתלבושות משחזרות את רוח הימים שבין שנות השבעים לשמונים, והאיפור ממחיש באופן משכנע כיצד גיבוריו מתבגרים. מעבר לאסתטיקה, סודרברג משכיל כהרגלו לקחת את הסיפור המסוים הזה כדי להתעסק באופן חד ושנון בשאלה האחת שתמיד עניינה אותו: כיצד המניעים סקס והכסף את אמריקה.

      לכך מוסיף סודרברג דיון במעמדם של ההומוסקסואלים, בעיקר הידוענים שבהם, בתקופה שבה החבר האמריקאית עוד הייתה פחות פתוחה מאשר היום. הוא מראה לאיזו בדידות איומה הוביל אותם ההכרח להסתיר את מיניותם מן הציבור, וכך מעצב את סיפורו של ליברצ'ה כטרגדיה. זו משכילה לרגש אותנו, הודות לתצוגת המשחק הפנומנלית של מייקל דאגלס בתפקיד הראשי.

      גם דיימון טוב כהרגלו, והדבר היחיד שמעט לוקה כאן בחסר היא עבודת הבימוי של סודרברג. זו פחות חלקה מן הרגיל, כך שהסרט חוזר על עצמו לפרקים ודי מונוטוני. אך גם אם הוא לא התוצר הכי טוב של הבמאי או המתמודד הכי מוצלח בתחרות, אפשר לסלוח לו על כך, שכן הוא מהנה, מעלה שאלות נועזות ומעוררות מחשבה ובעיקר מעניק לדאגלס הזדמנות לעשות את תפקידו הגדול ביותר מזה שנים.

      הרגע הבלתי נשכח: רוב לאו מפציע כמנתח פלסטי נלהב יתר על המידה, שפניו שלו עצמו עברו כל כך הרבה תחת האיזמל עד שהוא נראה כמו בובה ממוכנת.

      Behind the Candelabra (צילום: יח"צ)

      מסביב להקרנה: כצפוי, לאור נושאי הדרמה, הסיפור מאחורי עשייתה והתבונה של העומדים מאחוריה, מסיבת העיתונאים לכבודו הייתה מרתקת. ראשית, הסביר הבמאי כיצד ההפקה לא מצאה מימון בהוליווד – "האולפנים חשבו שרק הומואים יתעניינו בסרט, אז הפקתו היתה מסוכנת להם מדי מבחינה כלכלית ונדרשתי למצוא את המימון בטלוויזיה בכבלים", הוא הסביר. "בכל מקרה, העיקר שזכינו ליצור אותו. אני לא מתלונן, אני שמח מאוד".

      סודרברג התבקש כמובן גם למקם את הסרט בקונטקסט של המאבק הנוכחי לשיווין זכויות הגאים בארצות הברית וענה – "הסרט באמת נופל בתזמון הנכון, אבל זה צירוף מקרים, כי כשעשיתי אותו לא חשבתי על עניינים חברתיים-פוליטיים אלא על מערכת היחסים האינטימית שבמרכזו. אבל אם בכל זאת לדבר על פוליטיקה, אז אני חושב שבעוד חמישים שנה, אנשים יסתכל אחורה ויתפלאו שבכלל ניהלנו דיון בשאלת שיוויון הזכויות ולא לקחנו את זה כדבר מובן מאליו".

      לסיכום, הבמאי נשאל גם על הפרישה שלו: "אני בהחלט לוקח פסק זמן, ולא יודע כמה ארוך הוא יהיה", אמר. "בינתיים, אני גאה מאוד בתוצאה. בין שיהיה אחרון או לא, הסרט הזה דומה עד מאוד לראשון שלי, 'סקס, שקרים ווידיאוטייפ'. שוב, בדיוק כמו אז, זה סיפור על שני אנשים בחדר. אם היית חוזר לעבר ומראה לי את הסרט הזה בצעירותי, הייתי שמח מאוד שזה מה שיצא ממני".

      מה יקרה מכאן והלאה: הדרמה הביוגרפית התקבלה במחיאות כפיים סוערות וזכתה לביקורות ראשוניות מעולות. במסגרת הקונצזוס החיובי סביבה, כולם מסכימים גם כי מייקל דאגלס הוא אחד המועמדים המובילים לפרס המשחק בפסטיבל, ופייבוריט לגלובוס הזהב ולאמי בהמשך השנה. מועמדויות ועיטורים רבים צפויים גם לסרט עצמו, והשאלה עתה היא אם יהיו מדינות בהן בכל זאת יקרינו אותו במסך הגדול. בצרפת, למשל, זה יקרה. בישראל, בינתיים, אף מפיץ או גוף שידור לא רכש את הזכויות עליו.

      We Are What We Are / (מתחרה במסגרת השבועיים של הבמאים)

      מה קורה קאן: עיבוד אמריקאי לסרט מקסיקאי בשם זהה על משפחת קניבלים. הוא הגיע לקאן לאחר בכורה מוצלחת בפסטיבל סאנדנס מוקדם יותר השנה.

      איך היה: כבר בשלב מוקדם מתגלה הסרט כשונה עד מאוד מן הזוועתון ההוליוודי הממוצע בימינו. הוא מפתח את העלילה ואת הדמויות בסבלנות, שם דגש על אווירה ודרמה ולא מנסה להקפיץ את הצופה מכיסאו. אין די בכך להבטיח את איכותו – בתחילה, באופן אירוני יחסית לעיסוקו בקניבלים, התחושה היא שחסר בו מעט בשר, ולאורך המערכה הראשונה הצפייה אינה מתגמלת.

      אך ככל שהעלילה מתפתחת, משכיל הסרט להכניס אותנו לעולמם המיוחד של גיבוריו ולהפנט אותנו, ואז מפצה על ההמתנה במערכה האחרונה. זו מתגלה כאחת הפרועות שראינו בשנים האחרונות, והיא עסיסית וחדת שיניים. בקיצור, מי שהתהלך בקאן ופספס את ההקרנה שלו, אכל את עצמו אחר כך, כי הוא הפסיד את אחד התוצרים האפלים והמקוריים שהוצגו השנה באירוע.

      הרגע הבלתי נשכח: דילמה בין משפט המחץ "בפעם האחרונה – אכלת את הבת שלי או לא?", לבין סצינת ארוחת הערב האחרונה, שבה אנו מגלים כי המשפט "כל משפחה אומללה בדרכה שלה" נכון בעיקר לעולם הקניבלים.

      מסביב להקרנה: נחמד היה לפגוש מחוץ לאולם ההקרנה את אחת מכוכבות הזוועתון, האמריקאית הלוהטת ג'וליה גרנר, ילידת 1994 שנחשבת לאחד הכוחות העולים בדורה ובקרוב נראה אותה גם כחשפנית ב"עיר החטאים 2". היא בתה של תמי גינגולד, שלפני מעברה לניו יורק בשלהי שנות השמונים, היתה מכוכבות "זהו זה". בין השאר, האם שיחקה שם בזמנו בצד מוני מושונוב, שרצה הגורל והיה גם כן בסביבה אתמול, וזאת לקראת פרמיירת "מעל הגבעה" בכיכובו שהתקיימה באותו מתחם ובאותה מסגרת. "הישראלים האלה, הם בכל מקום" סיכמה ג'וליה את צירוף המקרים, ואילו מושונוב פשוט הצהיר – "יו, איזה הזוי".

      מקאן והלאה: הסרט מהורהר ומבחיל מכדי לסחוף את הקהל הרחב של חובבי האימה, אבל כפי שמעידות התשואות בתום ההקרנה אמש, הוא בהחלט אמור לכבוש את לבם של מיטיבי הלכת מבין חובבי הזוועתונים. צפו להקרנות חצות סוערות שלו בפסטיבלים הייעודים לז'אנר שעוד יתקיימו בהמשך השנה, כולל בישראל.

      פסטיבל קאן 2013: כל הכתבות, הביקורות והדיווחים

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully