פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארקדי דוכין בן 50: בין קלישאה לגאונות

      ארקדי דוכין, העולה החדש שלא התקבל ללהקה צבאית, מציין יום הולדת 50, ולמרות כמה שנים חלשות בקריירה, הוא עדיין אחד המוזיקאים הישראלים החשובים, הרגישים והמרגשים

      מדי פעם, אלבומי בכורה שצצים עשויים להיות מאוד בוסריים ומביכים, כאשר מוזיקאי או מוזיקאית צעירים מנסים בעקשנות לחשוף עולם פנימי עשיר המתגלה כאוסף משפטים מבולבל. את אלבום הבכורה שלו מ-1989, בחר ארקדי דוכין להקדיש דווקא לשירים של כותב אחר, הטרובדור הגדול של שירת המחאה בברית המועצות, ולדימיר ויסוצקי (מתוכו זכור בעיקר "טמבל" האלמותי). בחוברת האלבום הופיע אז תרגום לראיון פינג-פונג שהעניק ויסוצקי, שהשאלה האחרונה בו הייתה "האם אתה רוצה להיות ידוע וחשוב?", והתשובה: "רוצה ואהיה. למה? נו עזוב". האלבום, "רוצה ויהיה", היה גם הצהרת הכוונות הגדולה של דוכין שהתגשמה. היום, 24 שנים אחר כך, הוא חוגג 50, ויכול להביט בסיפוק על הדרך שעבר העולה החדש שלא התקבל ללהקה צבאית אבל הפך להיות אחד המוזיקאים האהובים בישראל.

      דוכין שייך לקבוצה של מוזיקאים שנוח להתנשא מעליה. מול אינספור הלהיטים שלו, אומרים שהוא מתקתק, והייתה גם בדיחה שהדביקה לו את הכינוי המלעיג "ערפדי דכדוכין" נוכח דמות המלנכולי-על-הגג שמככבת במלודיות שלו. ואמנם, דוכין ושותפו הנצחי מיכה שטרית, אולי כותב השירים הישראלי המוכשר ביותר של שנות התשעים, כתבו רגשות בצורה חשופה כמו שלא ממש עשו כאן לפניהם, מהדיכאון וההיפריות המסוממת, דרך יצר ההרס העצמי ועד ההתאהבות (ועוד כולם באותו אלבום מופתי אחד של החברים של נטאשה - "רדיו בלה בלה"). בשביל דור הפרוזאק ונערי הנרות, שאימצו כותבים רגישים (וגם הם גיבורי פסנתר) כמו אביב גפן ואביתר בנאי, היו שם קודם כל דוכין ושטרית שיזהו תחושות שרוב האנשים מעדיפים להחביא, ושיציעו להתחמם, שלא נקפא ושלא נשתגע.

      גם לקריירת הסולו שלו, ולשירים שכתב בעצמו, דוכין הביא קודם כל את הלב, אותו לב שהציל אותו לפעמים משירים מקושקשים ומטקסטים תמוהים רק בשביל משפט אחד עם ניצוץ של אהבה. "יש בי אהבה", "מי אוהב אותך יותר ממני", "מרוב אהבתי" ו"היא לא דומה" הם דוגמאות מיידיות, אבל לפעמים הרגישות שלו התבטאה בכתיבה אנושית, כמו שמתוך כל בליל הקלישאות מנצנץ משפט פשוט כמו "כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות", או כמו שבלי מילים גבוהות הוא מצליח לדקור בבטן עם "הבלדה על האיש שהחליף את הירח". אם יש מהות לקריירה של דוכין, על כל גלגוליו בין אלבום ראוותני לשירי קבלה, היא שם: בהומניזם, בחמלה, במוטו - "לכולנו מותר להיות חלשים, רק לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים, גם בימים קשים. אפילו בימים קשים".

      המוזיקה הישראלית - ואולי החוויה הישראלית כולה - מונעת קדימה על ידי מפגש בין תרבויות, ובעיקר על ידי מהגרים או בני מהגרים. ברי סחרוף מטורקיה או צביקה פיק מפולין או ג'וזי כץ מאמריקה, הם אלו שמצליחים לשלב יותר מכולם הוויה מקומית ובינלאומית, ממזרח ומערב. בסוף שנות השמונים חוד החנית של הרוק הישראלי הונהג בידי יוצאי ברית המועצות, כשלצד דוכין מככבים אלונה דניאל ב"טאטו" או רפי פרסקי. דוכין היה לשגריר-גיבור של העלייה הרוסית עם האלבום של ויסוצקי ופרוייקטים אחרים, אבל מתוך חוויית הזרות שלו הוא הצליח להתחבר לתרבויות מוזיקליות אחרות שהפכו אותו למוזיקאי המגוון שהוא, שלא תמיד חשות בנוח עם חיבורים רוקיים. אם זה טראק אלקטרוני כמו "אוהבת לא אוהבת", בלדות מרגשות כמו "כל הכוכבים" שהעניק לדוד ד'אור, שירי ארץ ישראל כמו החידוש ל"יצאנו אט" או העבודה עם אריק איינשטיין ונורית גלרון. אבל מעניין מאלה הוא החיבור של דוכין עם המוזיקה המזרחית, והחיבוק שהוא זוכה לו מהצד הזה של המפה המוזיקלית. רשימה חלקית: שלומי שבת עושה את "מי אוהב אותך יותר ממני", פיני חדד את "שני סיפורי אהבה קטנים", ישי לוי את "מלנכולי", ועוד שירים לאייל גולן ("ואני קורא לך", "תחזרי תחזרי"), לרון שובל ("לפעמים"), מיני אלבום עם מאיר בנאי ועוד ועוד. אם צריך עדות למקום המכובד של דוכין כגיבור ישראלי, הרי היא לפניכם. מוזיקה, מסתבר שוב, היא שפה שמדברים בה אנשים עם לב גדול.

      השנים האחרונות בקריירה של דוכין לא היו מהמצליחות שלו. התמוטטויות בהופעות, סינגלים שלא התרוממו ומעט מדי רגעים גדולים של האמן הגדול הזה. זה יהיה חבל מדי אם הסיכומים שמתפרסמים עכשיו יהיו רלוונטיים גם לעשור הבא, מייאש מדי. בימים אלה יוצא אלבום חדש והדיבורים עליו אומרים שהוא גרנדיוזי (יומרנות ככלל, במובן הכי טוב של המילה, היא אחד הדברים שהכי חסרים במוזיקה הישראלית) ואפילו שמועות חוזרות ונשנות על איחוד יצירתי ואלבום נוסף של החברים של נטאשה. אז יאללה, אנחנו מתגעגים, ארקדי, חסר לנו אידיוט, ומוזיקאים שכמותך כבר מזמן לא יצא לנו לראות.