ככל שהחודשים נוקפים, הולך ומסתבר שהמעבר של יאיר לפיד לפוליטיקה עלה לנו ביוקר. מחירי הסיגריות זינקו, מחיר הערק קפץ, הפנטזיה על תקציב חברתי התנדפה כלא הייתה ומכל הדיבורים על פוליטיקה חדשה נשארנו בעיקר עם ח"כים שמעלים תמונות כמעט סמי-ארוטיות לפייסבוק. בשלב הזה, הציניקן המצוי אמור למלמל משהו כמו "לפחות הוא כבר לא מנחה את 'אולפן שישי'"; אבל האמת המצערת היא שגם בגזרה הזאת נרשמה ירידה ברמת חיינו עם פרישתו של לפיד, שבלכתו ציווה לנו את הקושמרו. כן, מוכרחים להודות לפיד, על אף יכולתו המוכחות לעלות על העצבים, היה מגיש טוב יותר עבור מהדורת שישי בערב מאשר דני קושמרו. הזחיחות הלפידית היתה אולי מקוממת, אבל היתה לה פרסונה מובחנת שהעניקה צביון מסוים לתכנית. לפיד היה מישהו קושמרו, לא בדיוק.
לפני מספר שבועות הוכרז רשמית כי קושמרו הוא מעתה ואילך המנחה הקבוע של "אולפן שישי". יש משהו מוזר בצעד הזה: האיש שימש כמנחה זמני של התכנית למעלה משנה כהונה בלתי זמנית בעליל בסטנדרטים טלוויזיוניים, שהרגילה אותנו לתפוס את הזמניות שלו כמצב קבוע, נצחי. גם אם איש לא היה מודיע על מינוי רשמי, לא היינו מופתעים לגלות את קושמרו על כס המגיש עוד כמה שנים טובות. אבל מעבר לזה, משהו בתואר "זמני" הלם אותו ואפשר לנו כצופים להתעלם מהבעייתיות שלו כמגיש: ללא המעמד של מי שנבחר לשאת על גבו את התכנית, ניתן היה לקבל את היעדר הכריזמה שלו, וחשוב מכך, את היעדר הנוכחות העיתונאית שלו. עכשיו, כשהוא הנבחר, אין מנוס מלקבוע שקושמרו אינו האיש למשימה.
קושמרו, במהותו, הוא קריין חדשות, האיש שיודע להישיר מבט אל המצלמה ולקרוא מהטלפרומפטר בצורה רהוטה ובקול עמוק. אין לזלזל ביכולת הזאת: יש לה חשיבות לא מבוטלת במערכת חדשות. אבל כפי שלמדנו מהקאמבק התמוה של יעקב אילון, היא לא ערובה ליכולות בהגשה מגזינית. ו"אולפן שישי" אינה סתם מהדורת חדשות, היא בהחלט דורשת כישורים מגזיניים: היכולת לראיין היטב ולשאול שאלות נוקבות, לנהל פאנל ביד רמה, לנסוך משהו מהזהות האישית שלך על התכנית. לקושמרו חסרים הכישורים הללו.
לרוב זו אולי טרדה קטנה, והמגזין מתנהל על מי מנוחות מכתבה לכתבה. אבל לעתים, כשקושמרו נדרש לתפוס עמדה פיקודית באמת, זה הופך ללא נעים, אפילו מביך. למשל, בראיון עם מירב מיכאלי על אודות פרשת עמנואל רוזן, בו הניסיון של קושמרו לתת קונטרה לח"כית הטרייה הפך בעידודם המסית של הפאנליסטים לעליהום מופרך בכל קנה מידה; או למשל בכתבה המפרגנת עד תימהון עם שרון גל, שבה קושמרו תיפקד יותר כפסיכולוג ואוזן קשבת מאשר כעיתונאי שאמור לעמת את המרואיין שלו עם העובדות הפשוטות אולי משום שגל שש כל כך לטנף את הערוץ המתחרה. במקרים האלה, היעדר כובד המשקל העיתונאי של קושמרו פשוט גורר איתו את המהדורה למטה: מי שלא מסוגל לתפוס עמדה מוצקה ברגעי מבחן, מי שמרשה לעצמו להיות עד כדי כך מובל בזמנים בהם הוא אמור להוביל, לא יכול לסחוב על גבו תכנית חדשותית עם נפח.
ואולי דווקא בגלל זה נבחר קושמרו לתפקיד. בשבועות שאחרי פרישת לפיד, בורסת השמות של המועמדים להחליפו העלתה אופציות מפתיעות, כולל אנשים עם זהות תקשורתית ואף פוליטית מובהקת, כמו מודי בר און למשל; ההחלטה של חברת החדשות להציב בפרונט את קושמרו היא הצהרה. בחירה ללכת על דמות שלא מושכת תשומת לב, ללכת על הגנרי, המציית, חסר המשקל וללכת עם מה שיוצא. אז נכון, מה שיוצא יכול להיות לעיתים שוביניסטי, מתלהם ואנטי-עיתונאי, אבל הקהל סולח איכשהו ללא-מתבלטים, או לכל הפחות נוטה לשכוח את החלק שלהם ברגעים טלוויזיוניים מקוממים. עובדה שקושמרו, חרף שלל מקרים של התנהלות מבישה, לא עורר איכשהו אנטגוניזם גדול. מותר לו, מסתבר, לטעות שוב ושוב, כל עוד הוא שומר על פרופיל נמוך ואישיות אפורה. קושמרו הוא האיש שלא היה שם.
מה דעתכם על דני קושמרו כמגיש "אולפן שישי"? דברו על זה בפייסבוק