וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 02: אביב גדג' מופתי, אניה בוקשטיין בעייתית

18.6.2013 / 9:01

"ילדים של מהגרים", האלבום החדש של איש אלג'יר אביב גדג', הוא יצירת מופת שלוקחת אותו לפסגה חדשה. לאניה בוקשטיין, לעומת זאת, יש עוד הרבה מה ללמוד – טור מוזיקה ישראלית

האביב הנצחי

אביב גדג' לא משחרר שירים בתדירות גבוהה מדי. שמונה שנים עברו בין האלבום הראשון של אלג'יר, "נאמנות ותשוקה" לאלבומה השני והאחרון "מנועים קדימה". עוד חמש שנים חלפו עד שיצא אלבום הסולו הראשון של גדג', "תפילה ליחיד", ועוד ארבע שנים תמימות עד שזכינו לקבל את "ילדים של מהגרים". המרווחים הגדולים האלה עוררו ציפיות עצומות, כמעט בלתי אפשריות, לאור העובדה שהדיסקוגרפיה של גדג' עד כה נחשבת למושלמת בעבור רבים. מה לא יחוויר בהשוואה ליצירות המופת הללו? כמה כבר אפשר לפגוע בול במטרה שוב ושוב ושוב? מסתבר שאפשר, גם בקנה המידה הבלתי נתפס הזה: האלבום השני של גדג' הוא הרגע שכל ההשפעות התנקזו אליו - ברי סחרוף של "האחר", מיכה שטרית של "מסמרים ונוצות", אהוד בנאי של הפליטים – ואיתם גדג' עצמו, בשיאו, חבר מכובד ברשימה המפוארת הזאת, ומאפיל על אלבומו הקודם כמעט בכל סעיף. עד כדי כך? כן.

"ילדים של מהגרים" הוא קודם כל אלבום קונספט: זה הקרקס הקברטי של החריגים, האחרים, אנשי השוליים, שנוסעים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ומציבים מראה לחברה מנוונת שאיבדה את זה. "אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע, אנחנו כבר ממילא בוכים... אי אפשר לקבל אהבה בלי להוריד לעצמך איזו רגל או יד, ובסוף רק איש אחד מרים את עיניו - כל השאר משחקים בנייד" הוא זועם כבר בשיר הפתיחה "לא מקום לחלשים", אבל הגדולה היא בתעוזה שלו לסרב להשתתף בחגיגה, להגיד "עד כאן". את דור המהגרים שכנעו לבוא ל"אתחלתא דגאולה", אבל גדג', ילד של מהגרים בעצמו, אומר את מה שדור ההורים שלו לא היה יכול לומר: "אם זאת גאולה אני מעדיף גלות".

מי שגדל ביישובים קטנים בפריפריה שהוא תמיד רצה לעזוב, שהוא בסך הכל דור ראשון או שני שם, יודע שאין באמת מקום שאפשר לנוח בו, להניח את התיק סוף סוף, גם לא בעיר הגדולה. אם אלג'יר נתנה קול למי שיש לו רק דמעות, "ילדים של מהגרים" מעניק דרך לאנשים שאין להם בית. התלישות היא התמה המרכזית כאן, ואיתה שאלת השאלות – לאן אני בעצם שייך, ואיפה השורשים שלי? רחוב אלנבי המטונף בתל אביב, רכבת לוד, הטרמפיאדה של צומת קסטינה ("איך אני שוב בקסטינה" הוא קורא בייאוש) – מקומות שאיש אינו מגיע אליהם כדי להישאר הם מוקדי ההתרחשות של הסיפור שעומד בבסיס האלבום הזה. ואם לטרמפיסטים יש יעד סופי, כיוון ומדריכים לגלקסיה, הרי שאין מדריך לפליט. "המדריך לפליט" הוא גם שמה של היצירה האפית, כ-12 דקות, המהווה את שיא האלבום ומורכבת מארבעה המנוני מחאה קטנים, וביניהם גם שיר השתייה המשועשע "נא לא למות על הדשא". ובקרקס כמו בקרקס, נקראים לדגל שניים מהמבצעים התיאטרליים ביותר של הרוק הישראלי - זאב טנא הוותיק ואתו יהוא ירון, חבר הלהקה.

אבל "ילדים של מהגרים" הוא גם אלבום אישי מאוד ובודד מאוד, מלא ברגעים קטנים ("אמנותי מנגנת בלילות" היפיפה), המנוני העצמה ("כל צעד") ובאהבות גדולות ("טוטפות בין עיניך", "ונוס בתמוז" ו"כמו נפש"). מעל אלה מנצנץ "אלנבי בלוז", אולי השיר היפה והמרגש באלבום, חזון תעתועים חורפי, הזיית אהבה, כתב כניעה עטוף במוטו הכללי: "אלנבי בלוז - הכל בשביל כלום". התמהיל האהוב של עצב, רוח ואמת נוכח באלבום הזה במינונים מדויקים. רענן ומשוחרר מתמיד, ומבלי להישמע עייף לרגע, המחזה הטראגי-קומי של גדג' הוא מוזיקה אנושית במיטבה.

"ילדים של מהגרים" הוא סיפורו של הדור הנוכחי, שקורא תיגר נגד הסיסמאות שבשמן דופקים אותו ונגד הקלישאות שבשמן מסממים אותו בזבל, ויותר מכל משווע לשורשים – אם הוא מחפש אותם בהודו, בעירק או בפולין. הכמיהה לבית חותמת את האלבום הנדיר הזה בזעקה: "אין לי שביל זהב שתוכלי ללכת עליו... איך תפסנו את הרגע ואיבדנו את כל השאר. כאן הרגע הזה נמשך. אין יום ואין לילה, בואי נחזור הביתה".

זה לא יהיה השיר שלנו

אניה בוקשטיין היא מהגרת בעצמה, והעובדה הזאת לא מוצנעת באלבום הבכורה הקצר (שמונה שירים, כ-32 דקות) הנושא את שמה. אחד השירים, "אמא הודיעה", עוסק בחוויית הפרידה שלה כילדה מביתה ברוסיה, ובשירים אחרים המבטא שלה מבצבץ. להבדיל מהאלבום שהוזכר קודם, זה של בוקשטיין הוא אלבום פופי, שמח בסך הכל, ומאוד פרטי. עכשיו, כמה שנים אחרי שהשחקנית המוערכת חטאה בזמרה ב"השיר שלנו" כתמרה המתנחלת המזמרת עם "גן נעול", היא מנסה לראשונה את כוחה בשירים שכתבה והלחינה בעצמה.

לאלבום הזה, אף שיש בו לא מעט רגעים חיוביים, יש גם כמה חולשות מובהקות שמונעות ממנו להיות משמעותי יותר. על חוסר הניסיון היחסי של בוקשטיין כזמרת, כותבת ומלחינה אמור היה לחפות המפיק המוזיקלי המוכשר יונתן (ג'וני) גולדשטיין (TYP, דנה עדיני) שעטף אותה בהרבה קלידים וכלי נשיפה. למרבה הצער, ההגשה של בוקשטיין נבלעת בתוך המקהלה העליזה הזו. במקום להחמיא לקול שלה, ההפקה הקטינה אותו, עמעמה את הייחודיות שלו, והדגישה אי-דיוקים בהגשה. לפעמים הפקת שירה מוצלחת מוציאה איכויות נסתרות, במיוחד בקטעים השקטים יותר. הרצועה הסוגרת, "איך זה?", מוכיחה שלפעמים עיבוד שקט ופשוט עדיף על כל הרפתקה גרנדיוזית.

גם בכל הנוגע לטקסטים, האלבום של בוקשטיין לא אחיד ברמתו. לצד הברקות מלאות בהומור (כמו למשל השיר הפותח, "שבע דקות בגן עדן", עם השורה על "קן ציפורים בין הגבות"), מגיע טקסט ילדותי כמו "אנשי האגו הגדול", ולא פעם בשירים אחרים רעיונות טובים מתבזבזים על כתיבה שבלונית. לבוקשטיין מגיע כל הקרדיט על האומץ ללכת עם יצירה משל עצמה, אבל גם לזה יש מחיר. "אף אחד לא נלחם עליי יותר חזק ממני" היא שרה באחד הקטעים. עם הפקה מתאימה יותר, ושכלול של היכולות שלה, בפעם הבאה היא גם תנצח.

סינגלים חדשים

סיכוי לאהבה – יהושע לימוני

לימוני, לשעבר מנהיג "יהושע" ("מתנדנד ונופל") ומתופף "שפיות זמנית", עבר בשנים האחרונות תהליך חזרה בתשובה, והשיר החדש שלו מתנגן לפי החליל הזה. בהשפעה כבדה של מוזיקה חסידית, יצא שיר בצומת שולי רנד-יונתן רזאל – ואף מילה על אביתר בנאי, האב הרוחני של לימוני, שהשיר החדש שלו עצמו צפוי כנראה לבלוע את התפילה הקטנה הזאת.

ניצחונות – עלמה זהר

יש תקדימים לזמרים אשכנזים שהוציאו שירים בסגנון מזרחי ולא כדחקה, כמו אלון אולארצ'יק ("בא לשכונה בחור חדש") גידי גוב ("למה ליבך כמו קרח") או אריק איינשטיין ("שכשנבוא"), אבל זה היה מזמן, ועלמה זהר עושה את זה עכשיו, מעניין, יצירתי ומכבד, ומצליחה להתמודד בחינניות עם המטענים המרכיבים ממילא את המזרח התיכון החדש.

עלמה בסובארו – הגרובטרון

סופה של להקת קאוורים להישמע כמו אוסף קלישאות כשהיא מנסה לבצע חומר מקורי, וזה גם המקרה של הגרובטרון. ל"עלמה בסובארו" יש הפקה מוזרה, ובעיקר גינוני שירה מוגזמים ממש, עשויים לרמוז שאולי לגרובטרון אין מה להציע כלהקה יוצרת.

איך שאני אוהב אותך – דודי לוי

גם דודי לוי ("דוד", "כל הזמן שבעולם") חוזר, בשיר שכתב עם שותפו הוותיק הפזמונאי מאיר גולדברג, שממשיך את הקו של "במקום לרוץ", אלבום האולפן האחרון שלו. כתמיד אצל לוי, האנרגיות גבוהות, הגיטרות מצוינות והכוונה – גדולה.

שיר אחד בשבוע

הרשתות החברתיות (וגם אנשים במציאות) זעמו לאור העלאת מחירי משקאות אלכוהול זולים כפי שנקבעה בתכניתו של שר האוצר יאיר לפיד. את מוקד תשומת הלב תפס העראק העממי, שמחירו עתיד לקפוץ באופן משמעותי החל מה-1 ביולי. יהורם גאון, שבימים אלה עסוק בעבודה על אלבום חדש עם עמיר בניון, זימר פעם מעשייה שלמה על נואף מזדקן, נערה צעירה שהוא מבקש לפתות, והעראק שביניהם "ששימח תמיד לבב אנוש". המילים של דן אלמגור, והלחן של יאיר רוזנבלום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully