קנייה ווסט: הילד משיקגו שכבש את אמריקה

השינוי שעבר קנייה ווסט, מילד היפ הופ לתופעה העולמית שהוא היום, מדהים גם בסטנדרטים של החלום האמריקאי – והדרך עצמה היתה מלאה בדרמה. חוויה על סף מוות, הצלחה חסרת תקדים, פרידה שוברת לב, נסיקה לשמיים והתרסקות כואבת. כל האלמנטים של סיפור טוב נמצאים בהיסטוריה של ווסט. לכבוד האלבום החדש, הגיע הזמן לעשות בהיסטוריה שלו קצת סדר.

כמו ילדים רבים בשיקגו, לא ממש עיר עם מתנ"ס פעיל, גם ווסט חלם להיות ראפר. בתור ילד שנראה כאילו הוא מחביא אגוזים בצדי הפה ונשמע כמו חיקוי לכל מה שרץ בשיקגו, ווסט הבין שאם לא יכין לעצמו את הביטים, אף אחד לא יזרוק לו עצם. הוא פנה למפיק הכי קרוב שהכיר, No I.D, שהיה אז המפיק של קומון. זה לא היתה רק חיבה לסטייל עמוס הנשמה של המפיק המוכשר שהובילה את ווסט אליו. זה פשוט שאמא של No I.D היתה יוצאת למועדונים עם אמא של ווסט.

ווסט למד את העבודה מהר מאוד, וב-96' השיג עבודת הפקה ראשונה – שמונה ביטים שנכנסו לאלבום היחיד של הראפר המקומי Grav. ווסט בן ה-19, שהרוויח 8,800 דולר על חלקו באלבום, לקח את הכסף ובזבז אותו על שרשרת ראוותנית עם דמותו של ישו וכמה חולצות פולו. שנה מאוחר יותר הוא מכר את השרשרת למנטור שלו ובעזרת הכסף נסע לניו יורק להתחכך בשמות קצת יותר גדולים.

לאט לאט ווסט בנה לעצמו שם כמפיק עם ניצוץ. הפקה לפוקסי בראון כאן, ביט מגניב לביני סיגל שם – הכל כדי להחזיק את הראש מעל למים. העבודה הקשה השתלמה לבסוף כשג'יי זי שמע את המפיק הצעיר וצירף אותו ללייבל הגדל שלו, Roc-A-Fella. ווסט, שידע שזו הזדמנות של פעם בחיים, גייס עבור הפקת הבכורה שלו בלייבל את כל הנשמה שלמד לנסוך בהפקה אצל המנטור שלו, והבריק באחד מהביטים הטובים בקריירה שלו: "This Can't Be Life", רגע נדיר שבו הביט מבטא את הרגש שבשיר אפילו יותר טוב מהבתים הנהדרים של הראפרים. זה היה הרגע שבו ג'יי זי ידע שבאלבומו הקרוב, מה שיהפוך גם לאלבומו החשוב ביותר, הוא יתן לילד משיקגו הרבה יותר קרדיט.

כשווסט ווסט ניגש לעבוד על "The Blueprint" של ג'יי זי, הוא התקשה לעמוד במשימה. נדרש איום ישיר מאחד מאנשי הלייבל כדי לגרום לווסט להביא סוף סוף קלטת ביטים לג'יי זי, שכבר סיים שבעה שירים מהאלבום. ווסט יצר שוב שני ביטים מפוצצי נשמה ("Heart of the City (Ain't No Love)" ו"Never Change") אבל גם דאג לשתי הפתעות בשרוול. הראשון, " Izzo (H.O.V.A.)" הפך ללהיט ענק הרבה בזכות הסימפול המשמח של הג'קסון פייב. השני, "TakeOver", זכה למעמד של קלאסיקה מידית גם בזכות המתקפה המרשימה של ג'יי זי נגד נאס, אבל גם בזכות סימפול מבריק בפשטותו של ג'ים מוריסון, שחיבר באופן נטול זילות בין שני אמנים כריזמטיים, ממרחק 30 שנה.

זה היה הרגע שבו ווסט באמת פרץ לראשונה ויצא לו, בצדק, שם של מכונת להיטים – ובשלב זה הוא החליט לחזור לחלום המקורי שלו: לתפוס מיקרופון ולהשמיע את קולו. רק שבכל פעם שהוא השמיע למישהו בחברת התקליטים שלו חומרי סולו, לרוב כשאסף צ'קים, חזרו ואמרו לו שהוא בלתי ניתן לשיווק. ווסט, עם האמביציה המפורסמת שלו והנודניקיות הלא פחות מפורסמת, מצא את הדרך לשכנע אותם להחתים אותו על חוזה כראפר – הוא פשוט רמז שיעבור לייבל אם זה לא יקרה. העובדה שרגע לפני זה קיבל סירוב מחברת תקליטים אחרת לא הפריעה לו – הוא קיבל מה שרצה. ואז – הוא ריסק לעצמו את הפנים בתאונת דרכים מטופשת.

ב-23 באוקטובר 2002 יצא ווסט מהאולפן אחרי עוד ליל עבודה ארוך, נרדם על ההגה והתרסק עם הלקסוס שלו בתאונה שהשיקה את אלבום הבכורה שלו, "The College Dropout". התאונה הזו הוציאה ממנו לא רק את הסינגל המצליח "Through The Wire" אלא גם הובילה אותו לתרגם את האמביציה שלו למילים ולהקליט אותן.

אז נכון שרוב המאזינים הגיעו ליצירה הזאת כדי לשמוע את רשימת האורחים המרשימה ולתפוס את הביט המבריק החדש של המפיק-שבמקרה-גם-מרפרפ, אבל להפתעתם אלבום הסולו הראשון של ווסט היה חוויה נדירה בתקופה בה פוזת הגנגסטר המצועצעת כבר יצאה מכל החורים. הטון של האלבום סתר מהרגע הראשון את כל זאת שהורגלנו לה והציג תוכן מאוד מודע ומעודד, ראפר חכם וחייכני והפקות נוצצות אך מלאות נשמה.

במהלך השנה וחצי שהובילו לאלבומו השני, "Late Registration", חשב ווסט איך לקפוץ קדימה. הרי הוא תקוע באותו הלופ, רצוי של שיר סול בפיצ' גבוה, כבר כמה שנים טובות – וגם אם הצליח סוף סוף להיות ראפר, הוא עדיין לא ה-ראפר. אז ווסט הידק את הכל, החל מההפקות (בעזרת מלחין הסרטים ג'ון בריון) ועד אורך האלבום (משעה וחצי לשעה ועשר דקות). בהתאם, האלבום קפץ רמה וכמה שהלהיטים הגיעו יותר רחוק ("Gold Digger") כך גם הטרקים הפכו לחכמים יותר ("Crack Music") ונוגעים יותר ("Roses").

האלבום זכה להכרה מידית ולהצלחה מסחרית ראויה. הוא אמנם העפיל למספר מרשים של מקומות ראשונים במצעדי האלבומים של 2005, אבל זה לא הספיק לווסט, שעם או בלי קשר התחיל לבטא את תחושותיו בכל מצב, בקול רם וברור. כן, כאן החל הפה הגדול ביותר בתעשיית המוזיקה, לטוב ולרע, לדבר. חודש אחרי יציאת האלבום הוא כבר עמד ליד מייק מאיירס ופלט ש"לג'ורג' בוש לא אכפת מאנשים שחורים". הוא אמנם חטף כאב ראש גדול בעקבות אותה אמירה, אבל גם הרבה העריכו את האומץ להגיד מה שרבים חשבו ולא העזו לבטא. האלבום הבא שלו, "Graduation", כבר הפך לאירוע של מוזיקאי חשוב, לא פחות.

וזה באמת היה אירוע גדול. פאן טהור. האלבום החגיגי שסגר את טרילוגיית הקולג' של ווסט נחגג עם קליפים צבעוניים ("Stronger"), האורחים הכי חמים והופעת אורח בלתי נשכחת בפמליה. "Graduation" היה מסיבת סיום התיכון של הקריירה של ווסט, ונדמה היה שהוא מגיע לשיא. גם אם פה ושם הפה הגדול שלו עדיין פלט שטויות – נגיד, רמיזה על כך שהסיבה שהוא הפסיד לבריטני ספירס בטקס פרסי ה-VMA נובעת מהעובדה ש"העור שלי לא נכון".

נקודת המפנה המשמעותית בקריירה של ווסט החלה רק חודשיים אחרי שסיים את הטרילוגיה שלו. אמו של ווסט, שאליה היה קרוב באופן נדיר, נפטרה במהלך ניתוח הרמת בטן והקטנת חזה. לא יותר משלושה חודשים אחרי זה, ארוסתו עזבה אותו אחרי 18 חודשי אירוסין. הקריסה המוחלטת הזו הובילה לאלבום "808s & Heartbreak", שהיה שינוי כיוון סגנוני ותוכני מוחלט. ללא סימפולי סול ועם אווירה אפלה ודיכאונית תרגם ווסט את שברון הלב שלו לאלבום שבו הוא בקושי עושה ראפ, מעוות את קולו באמצעות אוטוטיון ומתבסס הפקתית על מכונת התופים הישנה 808. גם זה הצליח לו.

מרגע שתדמית המגלומן נסדקה והאיש החל ללבוש את הלב שלו על הדש, גל התגובות המדהים שנע בין זעזוע ואכזבה להתאהבות מידית הכה גם בווסט עצמו. כנראה שהעובדה שהוא קרס, שרד ויותר והפך לכוכב על השפיעה על האגו הגם-ככה מנופח שלו. ווסט החל לתקשר עם הקהל שלו באופן וירטואלי, פתח בלוג וחשבון טוויטר והתבטא בחופשיות בכל מדיום שרק אפשר זאת. הכל היה מוכן לרגע הפיצוץ, שהגיע בספטמבר 2009 עם עוד טקס פרסי VMA. כן, אותו רגע מיתולוגי בו ווסט לא נתן לטיילור סוויפט לסיים את הנאום שלה.

גל התגובות העצום שתקף את ווסט הדהים גם אותו הפעם: כשאפילו נשיא ארה"ב קורא לך "חמור" אתה יודע שהגזמת. אחרי כמה ראיונות משפילים והתנצלויות חוזרות ונשנות ווסט החליט לבלות את ראשית 2010 בהונולולו, הוואי, כדי שיוכל לעבוד על האלבום הבא, היצירה הכי שאפתנית שלו עד כה.

"My Beautiful Dark Twisted Fantasy" הוא המאסטרפיס של ווסט. אלבום שיוצא בדיוק ברגע הנכון, נוגע בכל הנקודות הרצויות ומשלב את זה עם מוזיקה חדשנית, מדויקת ומלהיבה; אגו טריפ מוצדק שזכה להצלחה מסחרית בלתי רגילה ולתגובות חיוביות באופן גורף. האלבום הזה היה יצירה מוזיקלית, ויזואלית ותרבותית שעולם המוזיקה זוכה לראות פעם בעשור במקרה הטוב, שבה ווסט, על כל היתרונות וחסרונות שבו, הצליח לבטא את עצמו במוזיקה באופן המקיף ביותר.

ווסט כבש את הקהל עם מוזיקה אחרי שאיבד אותו בעקבות בעיות אישיות, ועשה דבר שאף ראפר חוץ ממנו לא הצליח – יצא מההגדרה "ראפר". הוא הפך לתופעה. כוכב ענק, מוזיקאי, מעצב, במאי ויוצר טוטאלי שמאכלס את תדמית ה"יוצר המיוסר" בגלגולו הפוסטמודרני. לא "Watch the Throne" המקושקש משהו שהוציא עם ג'יי זי ולא אלבום האוסף הבינוני פלוס "Cruel Summer" קלקלו את המעמד הנדיר הזה. גם "Yeezus", על התגובות הרעות או המתלהמות שהוא מקבל מחלק מהמבקרים, לא ישנה זאת. קנייה ווסט כבר השלים את הלא ייאמן והפך לגדול יותר מהאגו שלו, ממש כפי שילד ההיפ הופ עם הילקוט והפולו הבטיח שיעשה.

ביקורת על האלבום החדש של ווסט
מה חשבתם על החדש של קנייה? דברו על זה בפייסבוק