פסטיבל הקולנוע ירושלים 2013: האם יוקרנו סרטים שמעודדים פיגועי התאבדות?

האירוע הירושלמי יציג בהקרנת בכורה מקומית סרט קנדי וסרט לבנוני על מחבלות מתאבדות – אך האם נכונות הטענות כי מדובר בתעמולה אנטי-ישראלית ופרו-טרוריסטית?

אבנר שביט
02/07/2013

למרות ואולי בגלל שפיגועי התאבדות הם פצע כה שותת דם בגופה של החברה הישראלית, הקולנוע המקומי כמעט ולא עסק בהם. בין אמצע לשלהי העשור הקודם עוד אפשר היה למצוא להם פה ושם אזכורים, אם כי לאו דווקא בסרטים שזכו להצלחה יתרה – למשל "הבועה" ו"דיסטורשן". אך בשנים האחרונות, ההדרה החריפה וממד הזה נעלם לגמרי מן העשייה הכחולה-לבנה. בהתאם לזאת, הדיון בסכסוך מתמקד בנעשה בשדה הקרב, והטראומה של העורף כלל אינה נוכחת.

את החלל הזה ממלאות עתה שתי הפקות בינלאומיות, שנעשו בישראל אך בידי במאים מלאומים אחרים: זיאד דואירי הלבנוני, שיצר את "ההלם" ("The Attack") ואנייס ברבו-לוולט הקוויבקית, החתומה על "אינשאללה". הראשון עוסק במנתח לב ערבי-ישראלי, שהופך לכוכב החם של איכילוב ואז נחרד לגלות כי פצועים שמובלים למקום הם קורבנות פיגוע שביצעה אשתו במרכז העיר. השני עוקב אחר רופאה קנדית, המתנדבת במחנה פליטים ברמאללה ונסחפת לתוך הסכסוך עד שבלי להתכוון לכך, מוצאת עצמה מסייעת להוצאתה לפועל של פעולת טרור בשטחי הארץ.

השניים הם אמנם קו-פרודוקציות בינלאומיות, אך לא זו בלבד שצולמו בישראל, אלא גם עשו זאת בהשתתפות צוות מקומי. "ההלם" הופק בידי אמיר הראל, מופיעים בו ריימונד אמסלם, אורי גבריאל, דביר בנדק ואחרים בתפקידים גדולים למדי, והוא גם דובר עברית בחלקו הניכר. ב"אינשאללה" מדברים בעיקר אנגלית, אבל גם ברשימת הקרדיטים שלו אפשר למצוא לא מעט שמות תוצרת הארץ – המפיק אילון רצ'קובסקי והשחקנים יוסף סוויד וסיוון לוי, למשל.

פסטיבל הקולנוע בירושלים: מדריך ההמלצות המלא

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

מוגש מטעם בי קיור לייזר

ההלם": הטריילר

השניים גם זכו להצלחה מעבר לים – "ההלם", למשל, רושם כעת הישגים קופתיים יוצאים מן הכלל בצרפת, ו"אינשאללה" הוקרן בפסטיבל ברלין והיה מועמד לשלל פרסים במולדתו. אך למרות כל זה ואף שהתכנים שלהם מן הסתם רלוונטיים עד מאוד ליושבים בציון, ככל הנראה אף אחד מהם לא יופץ פה מסחרית. כרגע, הדרך היחידה לראותם תהיה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שייצא לדרך ביום חמישי ויקרין אותם כבר בסוף השבוע הראשון שלו.

מה גרם לכך שההקרנות בפסטיבל יהיו אולי חד-פעמיות? קודם כל, כיוון שהקהל הישראלי עדיין אינו נכון להתמודד עם הטראומה הגדולה של פיגועי ההתאבדות, והרי אם המצב היה אחר, אז היוצרים המקומיים היו נוגעים בנושא בעצמם ולא משאירים זאת לעמיתיהם מעבר לים. הרגישות גדלה אף יותר, מפני שהתכנים של שני הסרטים שנויים במחלוקת. יש כאלה שאומרים כי הם מגלים סלחנות כלפי טרוריסטים, ואפילו מצדיקים אותם.

כך, למשל, במהלך פסטיבל ברלין, הגיע לאוזניי כי אחד מאנשי הצוות הישראלים שהשתתפו בהפקת "אינשאללה" מביע צער על כך, שכן הוא חש כי בסופו של דבר, התוצאה היא כתב תמיכה בטרוריסטים. במפגש עם הבמאית הקוויבקית במהלך האירוע, התכחשה היוצרת מכל וכל לטענה הזו. "אני בשום פנים ואופן לא מצדיקה בשום צורה כל פעילות טרור", אמרה לי ברבו-לוולט, שביימה את הסרט לאחר יותר מעשור בו בילתה במזרח התיכון בפעילות הומניטרית ואמנותית. "בכלל, זה לא סרט על פיגועים – זה סרט שבא מתוך החוויות האישיות שלי, ומבקש לתאר כיצד מישהי זרה מוצאת עצמה מעורבת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתחילה לשאול את עצמה אם זו גם המלחמה שלה, ואם בכלל מותר לה להרגיש גם כן כקורבן שלה. אני יודעת שיהיו ישראלים שיגידו שזה סרט פרו-פלסטיני, ואגב גם יש פלסטינים שיאמרו שזה סרט פרו-ישראלי. אבל מלכתחילה לא בחרתי אף צד, כי המצב מסובך מכדי לבחור צדדים. כל מה שרציתי לעשות זה לקרב את המערב אל הזוועות שקורות במזרח התיכון, ולערב אותו רגשית ומוסרית"
.
ובכל זאת ברור לך שהסרט יעורר מחלוקת.

"אין לי בעיה עם זה. מראש גם לא הלכתי על קצות האצבעות. אמרתי לעצמי, או שאני עושה את הסרט או שלא, אבל אם אני עושה אותו, לא אתחיל לחשוב איך לברוח מהמחלוקת. ברור לי שיהיו ישראלים ופלסטינים שיכעסו שלא דיברתי עליהם כמו שהם היו רוצים, אבל אני מוכנה לוויכוח וגם מסתקרנת ממנו. מעניין אותי לשמוע מה יגידו, אני רוצה לקבל נקודות מבט אחרות".

אז את בוודאי מוכנה למשל לתהייה איך זה שאת בכלל לא מראה כי גם בצד הישראלי יש הרוגים?

"באופן כללי, לא כל כך רואים כאן את הטרגדיות עצמן אלא בעיקר רואים את מה שהן מעוררות בגיבורה. הסיבה לכך היא פשוט שהסרט כולו מנקודת מבטה, אז מה שרואים זה בעיקר את הטרגדיה שלה".

כמילות פרידה, אני מספר לבמאית על ההערכה שלי שבסופו של דבר התגלתה כצפוי כנכונה – שהדיון על הסרט בישראל יהיה מינורי, שכן הוא לא יופץ בה מסחרית. "אין לי מה לעשות נגד זה", אמרה, "אני לא יכולה להכריח אנשים להפיץ אותו או לראות אותו, נכון? אני יכולה גם להבין שישראלים מאסו בדיונים על הסכסוך ורוצים לדבר על דברים אחרים, ובטח שאני יכולה להבין שהם מתעצבנים מכך שאיזו קנדית מגיעה מקוויבק ומתיימרת לספר להם מה שקורה במדינה שלהם. בכל זאת, אני מקווה שיהיו ישראלים שייראו את זה, כי התגובה שלהם מעניינת אותי".

"אני מבינה למה ישראלים מתעצבנים עליי". אנייס ברבו-לוולט(צילום: GettyImages, ויטוריו קלוטו)

עד שיגיעו התגובות מירושלים, נדרשת הבמאית להתמודד עם ביקורות מבית. הארגונים היהודיים בקנדה, לדוגמה, לא השתכנעו מדבריה, ומחאו נגד "אינשאללה" בטענה שהוא דווקא כן ניצב בצדם של הטרוריסטים. מנגד, היא סופגת קטילות חריפות לא פחות, אך מכיוונים אחרים.

בדומה ליוצרת, גם בת עמה הלן בראוב בילתה זמן רב במזרח התיכון כעיתונאית, ולטענתה הדרך שבה "אינשאללה" מתאר את המתרחש באזור מסב מבוכה רבה לקולנוע הקנדי. לא בגלל שהסרט פרו-פלסטיני או פרו ישראלי, אלא כיוון שלטענתה, הוא פשוט קשקוש מקושקש.

"קודם כל, יש בסרט המון טעויות עובדתיות", אומרת בראוב. "למשל, הוא מתאר מציאות שבה גלי טרור עדיין מכים את ישראל, ועוד מהגדה המערבית, אבל כולנו יודעים שזה כבר לא ככה. חוץ מזה, הוא עמוס קלישאות מופרכות – למשל, התסריט יוצא מנקודת הנחה שאם תתחבר עם פלסטינים, אז מיד תמצא את עצמך עוזר להם להבריח פצצות לישראל. מצטיירת כאן משוואה מסוכנת לפיה הזדהות כלשהי עם הפלסטינים היא בהכרח מתן חסות לטרור. נוסף לזאת, הקנדים מתוארים כאן כחבורה של נאיבים שלא יודעים מימינם ומשמאלם ובגלל זה מסתבכים, אז לאור זאת ולנוכח העובדה שהוא פשוט גרוע, הסרט הזה ממש מביך אותנו".

בראוב גם לא מצרה על העובדה שהסרט ככל הנראה ייגנז בישראל לאחר הקרנתו בפסטיבל – "אם מדירים אותו אצלכם, זה מעיד שיש לכם טעם טוב בקולנוע", היא אומרת. "אין סיבה לראות אותו. אני מעדיפה שישראלים ייצפו ב'שומרי הסף'".

אינשאללה": הטריילר

מי שיקשיבו לאזהרות האלה אך כבר ראו את "שומרי הסף" ויש להם זמן פנוי, מוזמנים לעלות לירושלים לצפות ב"ההלם" של דואירי. הסיפור שלו מורכב יותר, לאור מוצאו הלבנוני של הבמאי – יליד ביירות, שבילה שנים רבות בהוליווד (בין השאר כעוזר צלם של קוונטין טרנטינו) וחזר למולדתו בתחילת העשור. ברגע שהתברר בארץ מוצאו כי עבר על החוקים האוסרים לשתף פעולה עם האויב וצילם בישראל, הוחלט להחרים אותו, ובהמשך לכך הודיעה הליגה הערבית כי ההחלטה תקפה לכל 22 המדינות שחברות בה. גם שניים מן המשקיעים בו, האחד קטארי והאחר לבנוני, הורו למשוך את שמם ממנו, אף שכבר תרמו לו 1.5 מיליון דולר. בלבנון אף אסרו על רעייתו לערוך הקרנה פרטית של הסרט ואיימו לעצור אותה אם תעשה כן.

ההתפתחויות הללו הגיעו לכותרות במדורי התרבות ברחבי העולם, וגם הכניסו את חייו של הבמאי לסחרור. בהתאם לכך, אף שקבע איתי לפני כמה שבועות מפגש בזירה נייטרלית – פריז – ביטל בסופו של דבר את הראיון כמה שעות בלבד לפני השעה המיועדת בטענה שבשלב זה הוא חושש להתראיין לכלי תקשורת ישראלי. ההסבר לכך הגיע במסרון ארוך ומפורט שתכניו היו אישיים ולכן לא יאה לפרט אותם, אך אפשר לומר כי לאור הכתוב, נראה היה סר טעם ללחוץ עליו לקיים בכל זאת פגישה שעלולה חלילה להעמיד אותו ואת משפחתו באיזושהי סכנה.

במקום זאת, הסתפקתי בקריאת הראיונות הרבים שהעניק דואירי לתקשורת העולמית. הוא דיבר בהם על הסרט וכמובן גם על החרמתו – "חשבתי כי אמנות היא אמצעי שדרכו כולנו יכולים לתקשר, אבל הייתי נאיבי", אמר למשל בשיחה עם הלוס אנג'לס טיימס. "אני לא חושב שמחרימים אותי בגלל עצם העובדה שהעזתי לצלם בישראל, אלא בגלל שהעזתי להימנע מדמוניזציה של היהודים. הפרתי טאבו בכך שהצגתי את הדמויות הישראליות באופן סימפטי. בעיני ערבים רבים, בלתי מתקבל על הדעת להראות דברים מנקודת מבט אחרת. הם מצפים שסרט על המזרח התיכון יעשה דה-לגיטימציה מוחלטת לישראל, אבל לא עשיתי זאת".

בראיון לעיתון הצרפתי לה נובל אובזרבטר, הרחיב דואירי את הדיבור על הנקודה הזו –"גם אני פעם שנאתי את ישראל ואת כל היהודים, כי גדלתי בלבנון בזמן מלחמת האזרחים, ובאופן אוטומטי זיהיתי את הישראלים עם האויבים שלנו במיליציה הנוצרית. בזמנו הייתי שמח לקום ולהרוג אותם, אבל אז עברתי לארצות הברית, שם התחלתי לעבוד עם יהודים ועם ישראלים, ולראשונה הזדמן לי להכיר אותם באמת, להבין שגם הם בני אדם ולראות את נקודת המבט שלהם".

אך למרות הגישה הפייסנית של הבמאי, בכל זאת יש כאלה שמביעים אי-נחות מן הדרך בה הוא מתאר כיצד גיבורו מנסה להבין מדוע אשתו ביצעה את פיגוע ההתאבדות.

"פעם גם אני שנאתי יהודים". זיאד דואירי(צילום: GettyImages)

ביקורת שכזו אפשר למצוא ב-A.V club, אתר אמריקאי שמדור הקולנוע שלו הוא מן המשובחים בנמצא, ואי אפשר לחשוד בו כמוטה פוליטית באיזושהי צורה – "הסרט מפלרטט באופן מסוכן עם אפולוגטיקה של פיגועי התאבדות", גרס מבקרו המהימן מייק ד'אנגלו. "לנסות להבין את המוטיבציות של טרוריסט זה דבר אחד, אבל המסע שעובר הגיבור משרטט את רעייתו המתה כלוחמת חופש מצפונית ואילו אותו כבוגד. גם כשקולגה ישראלית שלו מציג עמדה אחרת, זה נעשה בצורה פטרונית, כאילו שהוא אומר כי הערבי-ישראלי צריך להיות אסיר תודה על כך שהמדינה נתנה לו הזדמנות מקצועית. אולי הכוונה היתה ליצור כאן פרובוקציה, אך כיוון שהתוצאה אינה מורכבת ומעודנת דיו, היא נראית כמו פרופוגנדה".

לאחר צפייה ב"ההלם", אני סבור כי יהיה זה מוגזם להאשים אותו בתעמולה אנטי-ישראלית, ובאותה מידה לא ניתן גם לייחס זאת ל"אינשאללה". ברור שלא מדובר ביצירות פרו-ציוניות במיוחד, והקרנות שלהן לא יסבו כאן נחת מיוחדת, אך הן גם לא פרו-טרוריסטיות או כל דבר בסגנון. למעשה, הסיפור מאחורי הפקת שני הסרטים מעניין יותר מתכניהם, הכוללים בעיקר אמירות מאופקות ושחוקות למדי על המורכבות והטרגיות של הסכסוך.

לדעתי, ערכם של השניים נובע בעיקר מאיכותם האמנותית – הן "אינשאללה" והן "ההלם" מתגלות כדרמות מבוימות ומשוחקות היטב, שלא מלמדות אותנו משהו מסעיר וחדש על המצב במזרח התיכון, אבל בהחלט מספקות חווית צפייה חזקה. לכן כדאי לראותן במסגרת הפסטיבל, ואין שום סיבה לשלול מהן הפצה מסחרית – הרי סרטים הרבה פחות טובים כבר זכו כאן בעבר לחשיפה רחבה.

במידה ולמרות הדברים הנ"ל, יהיו ישראלים שיתרגזו משתי הדרמות, הם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם – הרי לא ייתכן שהתרבות המקורית גם תתעלם לגמרי מסוגיית פיגועי ההתאבדות, וגם תבוא בטענות בשעה שמישהו זר בא לעשות את העבודה במקומה. אמירה ידועה גורסת שאם אתה רואה בקולנוע משהו שמרגיז אותך, התגובה הראויה אינה סתם להתרעם אליו אלא ליצור משהו כנגד. בהתאם לכך, אם מישהו בארץ סולד מהדרך בה הקולנוען הלבנוני והבמאית הקוויבקית טיפלו בסוגיית הטרור, הרי שהצורה האפקטיבית ביותר להתנגד להם תהיה לביים סוף כל סוף סרט מקומי על הנושא.

מה דעתכם - ראוי להפיץ את הסרטים בישראל? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully