"פרינס אבלנש": דיוויד גורדון-גרין מפגיש בין רובוטריקים וקולנוע איכות

בראיון בלעדי לאחר זכיית סרטו ”פרינס אבלנש” בפסטיבל ברלין ולקראת הקרנתו בפסטיבל ירושלים, מספר דיוויד גורדון-גרין (”פיינאפל אקספרס”) למה חייבים לשבור את החוקים

אבנר שביט, ברלין

בתחילת העשור הקודם הגיע לפסטיבל הקולנוע הירושלמי צעיר אמריקאי יפה עיניים מליטל רוק שבארקנסו, שעד אז היתה ידועה בעיקר כמכורתו של ביל קלינטון. קראו לו דיוויד גורדון גרין והוא הציג את סרטו הראשון, "ג'ורג' וושינגטון", שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של האירוע ושל תעשיית האינדי כולה באותה שנה. 13 לאחר מכן, מגיעה לעיר הבירה היצירה החדשה פרי עטו של הקולנוען – "פרינס אבלנש". אף שזיכתה אותו בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין בחודש פברואר האחרון, לא ברור אם תופץ בארץ, וייתכן שהקרנותיה במהלך הימים הקרובים יהיו ההזדמנויות היחידות לראותה בישראל על מסך גדול (בשישי 12.7 ב-20:00 ובראשון 14.7 ב-21:30).

עוד המלצות צפייה בפסטיבל הקולנוע בירושלים

בין עבודת ביכוריו, "ג'ורג' וושינגטון", ו"פרינס אבלנש" הטרי, עברה הקריירה של גורדון גרין שלל תהפוכות. בין תחילת העשור לאמצעו, המשיך את הקו של סרטו הראשון עם דרמות אישיות, עצמאיות ומחוספסות בסדר הגודל של "כל הבחורות האמיתיות", למשל. אלה לא עשו בהכרח הרבה כסף, אבל זיכו אותו בהערכת התקשורת; רוג'ר אברט המנוח - עד מותו המבקר החשוב באמריקה - ראה בו אחד השמות הגדולים של דורו. אז, לקראת שלהי העשור, שינה כיוון ועבר לעשיית קומדיות מסחריות וקלילות – למשל "פיינאפל אקספרס" שובר הקופות, שנחשב אחד מסרטי הסטלנים הגדולים בכל הזמנים.

בין סוגי העשייה האלה, "פרינס אבלנש" עומד איפשהו באמצע. גורדון גרין עוקב כאן אחר האחווה הנוצרת בין שני גברים שבורי לב, כל אחד מסיבותיו, הצובעים יחדיו כביש אי שם בחבלי ההר הנידחים של טקסס בשנת 1988. מגלמים אותם פול ראד ואמיל הירש, וכיאה לליהוק, זו מצד אחד קומדיה לקהל רחב, מהסוג שבדרך כלל לא זוכה בפסטיבל ברלין ואפילו לא מוקרן בו. עם זאת, יש בסרט גם ממד דרמטי ומלנכולי מובהק, כזה שכבר אופייני יותר לקולנוע האיכות.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

"פרינס אבלנש": הטריילר

-אז מה צריך לומר? שאליל האינדי לשעבר שב למחוזות נעוריו? או אולי שאשף הקומדיות ההוליוודיות ממשיך בשלו? במפגש עם גורדון-גרין מיד לאחר הפרמיירה הברלינאית, הבמאי ממהר להביע את ההתנגדות העקרונית שלו להגדרות מסוג אלה.

"אחרי 'פיינאפל אקספרס' אנשים באו ואמרו לי – 'מה קרה, פעם עשית סרטים טובים'", הוא מספר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "אמרתי להם – 'לא, 'פעם עשיתי סרטים שמבקרים אוהבים ועכשיו אני עושה סרטים שילדים בקולג' אוהבים, מעשנים מולם ונהנים מהחיים. אמן לא עובד רק בשביל המבקרים. ברגע שאתה מצליח במשהו אחד, אנשים מצפים ממך שתשחזר אותו, אבל אין שום הכרח שתעשה כך. תראה, לדוגמה, אני לא מתבייש להגיד שאהבתי את שלושת סרטי 'רובוטריקים', אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה מהבמאי שלו, מייקל ביי, זה שיעשה את 'רובוטריקים 4'. די, הוא כבר עשה מספיק כאלה. בא לי שמייקל ביי יעשה סרט איכות, ושבמאי איכות יעשה 'רובוטריקים 4'. זה מה שאני אוהב, קולנוענים עם ביצים, שחושבים מחוץ לקופסה. תראה למשל איזה קפיצה מייקל ביי עשה מ'בחורים רעים' ל'בחורים רעים 2', פתאום הסגנון שלו נהיה מוקצן בטירוף, וזה היה מרתק. שלושת ה'רובוטריקים', לעומת זאת, אמנם אדירים ומציגים אפקטים מעולים, אבל די חוזרים על עצמם, אז הגיע הזמן להסתכן. אני חושב שיוצרים צריכים לצאת מחוץ למעגל שנוח להם, וחשוב מזה – הקהל והמבקרים חייבים לתת להם קרדיט כשהם עושים זאת".

-אם כבר העלית את הסוגיה של שינויים סגנוניים מסרט לסרט, נראה שהפעם לקחת דווקא צעד אחורה. שלושת האחרונים שלך, "פיינאפל אקספרס", "הוד מעלתה" ו"The Sitter" היו וולגריים להפליא. ב"פרינס אבלנש" כמעט ואין גסויות.

"זה בגלל אמא שלי. תמיד הפריעה לה הוולגריות אצלי, אז אמרתי לעצמי ש הפעם אעשה סרט בלי גסויות. יש אוננות, יש אצבע משולשת, אבל אין מילים מלוכלכות. אם אמיל ופול פלטו איזה 'פאק יו' בזמן שאילתרו במהלך הצילומים, ישר צעקתי 'קאט! זה לא סרט של פאק יו, מקסימום של 'לך לעזאזל''. רציתי שהתוצאה תהיה נגישה גם לילדים, שגם הם יוכלו ליהנות מההומור, בדיוק כמו שאני יכולתי לעשות זאת בזמנו כשראיתי את הקומדיות של ג'ים ג'רמוש כשהייתי בחטיבה. אני רוצה שילד יילך לקולנוע שמציג סרטי איכות ויוכל לראות סרט שמתאים גם לו, בלי 'פאק'. גם רציתי שבחורות יראו את הסרט ויבינו את הצד השני. שיפנימו שהבחור שזרקו זה לא מישהו שיילך וידפוק מכות לחבר החדש שלהן, אלא מישהו שסתם עצוב מזה שהוא לא עם הבחורה שהוא אוהב".

-לעומת זאת, נשים בקהל לא ימצאו בסרט דמויות בנות מינן. זה סרט קאמרי עם שני גיבורים בלבד, ושניהם גברים. מלכתחילה רצית שזו תהיה סימפוניה לשני חלילים?

"כשהתחלתי לעבוד על התסריט, זה נהיה פשוט שיחה ביני לבין עצמי, והאמת היא שאין לי צד נשי, אז יצא ששני הצדדים גברים. זה סרט על אחוות גברים, על גברים שמתבכיינים על המשמעות של להיות גבר. יש בזה הרבה מעצמי, הרבה מן המאבקים שלי בתור גבר. התחלתי להתמודד איתם בעיקר מאז שנהייתי אבא, שזה משהו שממש שימח אותי אבל גם ממש בילבל אותי, ושפכתי את הכל פה".

אתם לא הוזים, הם בכוונה נראים כמו האחים סופר-מריו. פול ראד ואמיל הירש ב"פרינס אבלנש" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

בניגוד להתלבטויות המבלבלות שמלוות את גורדון-גרין כגבר וכאבא, לא היו לו כל לבטים באשר למלאכת הליהוק של הסרט, וזאת למרות ואולי דווקא בגלל שהוא צולם בחשאי, בזריזות ובתקציב נמוך. "בדרך כלל, צריך להתחיל לעבור אצל הסוכנים ומתחיל תהליך ארוך", הוא מספר. "הפעם, פשוט עברתי על רשימת אנשי הקשר שלי ואמרתי לעצמי 'מי אני מכיר ואוהב שיסכים לעבוד בחינם במשך שלושה שבועות?'. אז הגעתי לפול, כי כבר קודם לכן דיברנו על שיתוף פעולה, ואז התחלתי לחשוב – 'את מי יהיה משונה לשים בצד פול?', כי רציתי שזה יהיה הומור מגושם ומשונה. אז עלה לי אמיל הירש, שתמיד אהבתי לשבת איתו לבירה ולדבר על שטויות ועל בנות. הכרתי את שניהם אבל הם לא הכירו זה את זה, כך שחיברתי אותם יחד לארוחת ערב לבדוק מה הכימיה ביניהם, וכשראיתי את השניים מדברים פשוט לא יכולתי להפסיק לצחוק. עשה אותי כל כך שמח לצפות בשניהם, היה לי ברור שזה ליהוק מושלם".

-ואיך היה שיתוף הפעולה עם ההרכב Explosions in the Sky שכתבו את המוזיקה לסרט?

"הו, שאלה מצוינת. כל הסרט קיים בגללם. הם הפנו אותי לאזור בטקסס שבו צילמנו אותו. נדלקתי עליו כי הוא עירבב מוות ושיבה לתחייה, הראה איך אמא טבע בונה את עצמה מחדש וגם היה מטאפורה מושלמת לגיבורים, שמרוסקים מבחינה מנטלית אבל משתקמים אט-אט. בכל מקרה, מעבר לזה שהם נתנו לי השראה להתחיל לעבוד על הפרויקט, הם גם המשיכו לעשות זאת לאחר מכן, ולאורך כל הדרך הקשבנו לקטע שהם הקליטו לפני תחילת הצילומים והכתיב מבחינתנו את הטון של הסרט. בהמשך, הם היו דופקים בחדר העריכה לראות מה קורה, ואני הייתי דופק אצלם לראות מה העניינים איתם, והם כתבו את המוזיקה תוך כדי הצילומים. אנחנו התאמנו את עצמנו אליהם והם התאימו את עצמם אלינו. היתה בינינו הפרייה הדדית והרמוניה".

-ואיך עבדת עם המצלמה? נראה שהכוונה שלך היתה ליצור תחושה של אינטימיות ואינטנסיביות, וזה באמת עובד.

"מבחינתי המצלמה כאן היא הקהל. בסרט הזה, מדובר בכלי סקרן, שחומק מאחורי הגב של הגיבורים, קצת כמו אצל האחים דארדן. אין כאן טריקים, אין כאן עריכה קופצנית ואין תנועות מצלמה מיוחדות או גימיקים בכלל. שום דבר פה לא מיומן ומוחצן. לכאורה הכל כאן פשוט וגולמי, אבל מבחינתי סגנון בימוי כזה הוא מחושב יותר".

-ואחרי ליהוק, מוזיקה וצילום, בוא נדבר גם על עיצוב התלבושות – זה רק אני או שהגיבורים נראים כמו האחים סופר-מריו?

"זה לא רק אתה. כשעבדתי עם המעצבים אמרתי להם 'תעשו כאילו שזה סרט פוסט-אפוקליפטי על האחים סופר-מריו'. בגלל שהסרט מתרחש ב-1988, אפשר היה ללכת על תלבושות קצת אבסורדיות. גם הגרביים שאמיל לובש מעוררות גיחוך. חוץ מזה, בזכות שנת ההתרחשות הזו אפשר היה להצדיק את העובדה שהגיבורים מבודדים לגמרי ומנותקים מן העולם, בלי מיילים ואייפונים".

-אתה זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבילית זמן ממושך בלי מחשב ואייפון?

"כן, בקיץ האחרון, כשנסעתי להודו ולא לקחתי אותם. הייתי שמח להגיד שזו היתה חוויה מטהרת ונעימה, אבל האמת שזה סתם היה מלחיץ כי ידעתי שאחזור ויחכו לי אלפיים מסרונים ומיילים שלא נקראו, וזה באמת מה שקרה".

-ברוח הימים, אחד הגיבורים נצפה בסרט כשהוא מחבר בכתב יד מכתב ליקירת לבו שעזבה אותו. אתה זוכר מתי בפעם האחרונה עשית דבר כזה במקום לשלוח מייל?

"וואו, זאת שאלה אדירה. כן, גם הפעם אני זוכר מתי עשיתי את זה – זה קרה לפני כמה שנים, כשבחורה שאהבתי מאוד והייתי מאוד קרוב אליה, הודיעה לי באימייל שהיא הולכת להתחתן, במקום להתקשר ולהגיד לי את זה. זה היה כל כך קר וחסר לב ומשמעות מצדה להנחית עליי משהו מטלטל כזה במייל, אז החלטתי לטרוח ולכתוב לה מכתב בכתב יד כדי להראות לה שגם בימינו לא חייבים להיות כל כך מנוכרים, ואפשר בכל זאת לשמור על קשר אישי. אני קצת מתגעגע לימי המכתבים בכתב יד. אני זוכר איך בימי הקולג', כשבחורה שלחה לי מכתבים כאלה, הייתי מריח אותם ומסניף את הדיו של העט שלה. זה היה רומנטי. עד היום יש לי מזוודה מלאה במכתבים כאלה".

פיצוצים בשמים: קטע מפסקול הסרט

כן, כזה הוא גורדון-גרין. מצד אחד רומנטיקן חסר תקנה, מצד אחר גברבר עם פה מלוכלך; מצד אחר קולנוען שמסתובב בחליפה במתחם המהודר של אחד מן הפסטיבלים היוקרתיים בעולם, ומצד אחר פרחח מן היישוב שחצי שעה מרגישה איתו כמו בילוי קליל בפאב עם חברך הטוב ביותר; מצד אחד יוצר אינדי מהולל שמעריץ את האחים דארדן, ומצד אחר במאי מסחרי שמת על מייקל ביי.

גורדון-גרין מודע לסתירות הללו ומחבק אותן בחום. "אני אוהב סרטי אימה טראשיים ואני אוהב סרטי תעודה מטלטלים. כיף לשאוב השראה מכל מיני סוגים של אנשים, זה קול לשבור את החוקים", מכריז הבמאי, שרצה לשוב לירושלים גם השנה, בעיקר בגלל זיכרונותיו הטובים מחומוס לינא, אבל היה טרוד בהתחייבויות קודמות – הוא סיים זה עתה סרט בשם "ג'ו" עם ניקולס קייג' וכבר עוד על הפרויקט הבא, "Manglehorn", הפעם עם אל פצ'ינו.

"רוב הסרטים שאני אוהב הם לאו דווקא כאלה שנחשבים מוצלחים במיוחד", המשיך הבמאי במונולוג נלהב כתמיד. "אני ממש אוהב זבלונים משנות השמונים. ראיתי 'נקמת היורמים' לא מזמן וגיליתי שאני מכיר אותו בעל פה. זה סרט ממש מעולה".

-היית רוצה לעשות עיבוד מחודש לקומדיית אייטיז כלשהי?

"ממ....אולי ל'H.O.T.S', אם כי זה מ-1979. זה סרט אדיר על מעודדות חשופות חזה. כן, יהיה כיף לעשות ריימיק לאיזה סרט ישן וטראשי".

-ומה באשר לעיבוד מחודש של "פרינס אבלנש", אבל הפעם עם שתי נשים בתפקיד הראשי?

"כן, למה לא? זה יהיה מדהים. בדיוק אתמול חשבתי על משהו כזה. זה יקרה בהולנד, עם שתי נשים בנות 80. אני גם רוצה לעשות גרסה בוליוודית, גרסה טורקית, גרסה שתתרחש בכלא מרוחק באוסטרליה, וגרסה עם רוצחים סדרתיים קוריאנים. אבל קודם כל נתחיל עם הזקנות ההולנדיות".

מסוקרנים לצפות ב"פרינס אבלנש"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully