"לצוד פילים", סרטו החדש של רשף לוי, שפתח השבוע את פסטיבל הקולנוע בירושלים וגם יצא למסכים ברחבי הארץ, הוא סרט די מבאס. עד שכבר עושים קומדיה, משיגים עבורה תקציב הפקה רציני ומלהקים אותה במיטב השחקנים הישראלים פלוס כוכב אחד מאנגליה, ממש כואב הלב על כך שהיא חייבת להיות מבוססת על רעיון מקרטע ותסריט חצי אפוי, שמדדה בסרבול עצום לאורך קרוב לשעתיים, ובסוף לא מגיעה לשום מקום. למזלו של רשף לוי, קשה ליפול יותר מדי נמוך עם שחקנים כל-כך משובחים, שנראים כאילו הם נהנים להשתטות, ומצילים את הסרט מקריסה טוטאלית.
בלב "לצוד פילים" עומד חוסר הנחת הכלכלי-חברתי בישראל בשנים האחרונות. אביו של יונתן בן ה-12 (צביקה הדר) הוא מנהל אבטחה בבנק ירושלמי, שמת במקום העבודה שלו, אך מנהל הבנק חסר הלב (משה איבגי), מוצא פרצה בתנאי הביטוח ומשאיר את המשפחה של העובד המסור חסרת כל. יונתן (גיל בלנק) מחליט לצאת למסע נקמה, ונעזר לשם כך בסבא שלו אליהו (ששון גבאי) וחברו הטוב ניק (מוני מושונוב), שהיו בעבר חברי מחתרת לח"י ושדדו בנקים, כדי לממן את פעילותם. אליהם מצטרף גם מייקל (פטריק סטיוארט), שחקן בריטי כושל ואחי אישתו של אליהו.
"לצוד פילים" הוא סרט מקרטע כבר מהרעיון הבסיסי שלו. מצד אחד, העלילה מתרחשת בירושלים של ימינו, כפי שניתן להבין מהרכבת הקלה שמככבת בו. מצד שני, גיבוריו הם חברי לח"י לשעבר, כלומר אנשים שבמקרה הטוב אמורים להיות היום בני קרוב ל-90. אלא שלא רק שגיבורי הסרט אינם נראים או מתנהגים כמו בני 90, הם גם מגולמים על-ידי שחקנים בני 60 פלוס. עניין זה הופך את הסיטואציה הבסיסית של הסרט, שמייבאת לימינו קונפליקט מימי המנדט הבריטי בארץ ישראל, ללא מאוד אמינה. ניתן היה אולי לסלוח לסרט על הרישול בקונספט, אילו הסרט היה יודע מה לעשות איתו, אלא שבעיותיו רחוקות מלהסתיים כאן.
בדומה למה שרשף לוי מרבה לעשות במחזותיו בתיאטרון וגם בסרטו הראשון, והמוצלח הרבה יותר, "איים אבודים", גם "לצוד פילים" מנסה ליצור ערבוב סגנוני בין קומדיה קלילה למלודרמה כבדה. בין תעלולי הזקנים המשעשעים, חשוב ללוי לשבץ סצנות לא פשוטות של כאב ומוות. יתכן ובידיו של וירטואוז קולנועי, החיבור הבעייתי הזה יכול היה להפוך לפיוט. לוי בינתיים לא שם, ועל כן בידיו החיבור הזה הופך לתמוה ומונע מהסרט להגשים את הפוטנציאל הקומי שלו. לבעיית הטון של "לצוד פילים", מצטרפת גם בעיית העלילה המסורבלת, שמסרבת להיענות לציפיית הקהל לעלילת שוד בנק משעשעת, ומסתובבת רוב הסרט סביב הזנב של עצמה מבלי להגיע לעיקר, כשבדרך היא שוברת כל רמז למתח וסקרנות שנבנו מהתחלה.
איזה מזל יש לרשף לוי, שהסרט הבעייתי מאוד שלו גדוש בכל-כך הרבה שחקנים נפלאים. ששון גבאי ומוני מושונוב אולי לא משכנעים בתור זקנים בני 90, אבל הם מעצבים דמויות חביבות ומשעשעות, שמעוררות סימפטיה ולפעמים גם צחוק. גם פטריק סטיוארט, שחקן אנגלי מהשורה הראשונה שהפך לשחקן הוליוודי מוערך ב"מסע בין כוכבים" ואחר-כך ב"אקס מן", נותן בסרט הופעה מכל הלב, וממלא את המסך בכריזמה מעודנת. אמנם הליהוק המקורי של ג'ון קליז מ"מונטי פייטון" האגדית יכול היה להיות חלומי באמת, אבל סטיוארט בהחלט מצליח להפוך את התפקיד לשלו.
משה איבגי מרשים כמו תמיד בתפקיד האיש הרע, ויעל אבקסיס מרשימה לא פחות בתפקיד אמו של יונתן. לא מעט שחקנים נהדרים נוספים - ביניהם צביקה הדר, רותם זיסמן כהן, תיקי דיין, שושיק שני, צבי שיסל ואלכס פלג - מופיעים בתפקידי משנה חביבים יותר ופחות. כל אלה, יחד עם האריזה הוויזואלית הנאה, שמתפקעת מצבעים עזים, באדיבות הצלם ירון שרף ("הערת שוליים", "העולם מצחיק") והמעצב הכוכב ערד שאואט ("הערת שוליים", "בננות"), הופכים את הצפייה בסרט למהנה לפרקים.
מסוקרנים מ"לצוד פילים"? ספרו לנו בפייסבוק
פטריק סטיוארט: "ידעתי שאני חייב לחזור לישראל"