לעולם בעקבות השמש
את החיבה של קרן פלס לדרמה איש כבר לא ישנה. זה חלק מהדמות, וחלק ממה אנשים אוהבים ושונאים בה גם יחד, אבל זאת היא. "איך שהשמש תזרח", האלבום הרביעי שלה לא מציג שינוי מהותי בגזרה הזאת, וכנראה לא ישנה את הדרך שבה אנשים מתייחסים אליה, אבל כן מציג אותה כזמרת ויוצרת קצת אחרת מאיך שזכרנו אותה: נינוחה יותר, אוהבת את עצמה, מלאת ביטחון וממוקדת יותר.
אם באלבום הקודם, "בין העיר לכפר" שהפיקה לה יהודית רביץ, הלכה פלס לאזורים שקטים יותר שהביאו לה פחות להיטי רדיו באלבום הזה היא חוזרת לשירים יותר מאז'וריים. אבל הפעם, ההפקה של פילוני (דני קרק), איש שב"ק ס', אפשרה לקול שלה להשתחרר, מה שבולט במיוחד בשירים הטובים באלבום הקצר יחסית (תשעה שירים, 32 דקות): "לייק וואנקה" הוא בקלות אחד השירים הטובים עד כה בקריירה של פלס, והיא ממקסמת בו את יכולות ההגשה שלה; "שיר אהבה פירטי" שבו היא מותחת את השירה על הקצב; ושיר הנושא, ניסוי מעניין במחוזות מוזיקליים מתוכנתים שרחוקים בדרך כלל מהפסנתר המוכר לעייפה.
ועדיין, "איך שהשמש תזרח" הוא לא אלבום גדול, והוא סובל מלא מעט מגרעות שמקשות על קרן פלס לעמוד בשורה אחת עם יוצרי מיינסטרים משמעותיים יותר ובמיוחד השמרנות הסגנונית והטקסטואלית שמאפיינת אותו. יש כאן שירים שנדמה ששמענו כבר: הבתים ב"על הנייר", למשל, נשמעים כמעט זהים ל"שיר אהבה פירטי" מתחילת האלבום, ו"מישהו אחר" מזכיר ביותר מנימה אחת את "זאת שבמקומי" מאלבומה הראשון, ולא היה מבייש גם את דריה פלג, בת דמותה מ"ארץ נהדרת". השמרנות הזאת מחלחלת גם לתוך הטקסטים עצמם, כשלפעמים נראה כי היד על הדק הקלישאות הייתה קלה מדי. במיוחד אמורים הדברים בשיר החלש באלבום, "כלום לא טעים", בלדת פרידה שכמו יצאה מפרודיה כמעט-שוביניסטית על קרן פלס, הכולל שורות איומות כמו "איך אפשר לומר לו לא, הוא אל יווני אז למה אני לא במיטה שלו" ו"כלום לא טעים מאז שהוא עזב/ הממתקים מדברים איתי עליו". מעל הכל יש כאן מעט מדי מהלחם והחמאה של פלס ומה שהפך אותה לאחת הזמרות האהובות בישראל בלדות מרגשות, כנות וגדולות מהחיים. גם שיר אימהי ומעט גנרי שמפציע באמצע, "רק שתבואי", מספק את הסחורה רק למחצה. גם אם כולם באמת רוצים שירים פשוטים, ישראל עדיין מחכה לבלדה ענקית ומתוחכמת יותר של פלס, שיר שאי אפשר יהיה להישאר אדישים כלפיו.
הפרחים לזיקו גרציאני
היום מצוין עשור למותו של יצחק (זיקו) גרציאני, המנצח, המעבד והמלחין המיתולוגי, שהוביל במשך שנות דור את תזמורת צה"ל (בין היתר בטקסי חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן), ניצח (תרתי משמע) על פסטיבלי הזמר והפזמון והילדים ועל אינספור הפקות (בהן מופעים של הגשש החיוור) וכתב מנגינות לסרטים ישראלים. ידידו וחברו, המלחין וחתן פרס ישראל נחום נחצ'ה היימן, מספר על מי שהוא מכנה "מורי ורבי": "שווה בנפשך שפעם הייתי בן 22, וביום חופש שלקחתי מהקיבוץ הלכתי לגלי צה"ל לחפש קשרים. בדרך אני עובר מול המסעדה הבולגרית 'מונקה', מציץ פנימה ורואה איש הדור בלבושו, ולידו יושב זיקו. ברוב חוצפתי אני נכנס למסעדה ואומר לזיקו את המשפט הבא: 'שלום מר גרציאני, אני מלחין צעיר מהקיבוץ, הלחנתי עד היום שלושה שירים בלבד, אבל בתוכי מקנן רגש כי רבים עוד יכתבו בשנים הבאות עלינו לטובה'. זיקו מסתכל אלי בהפתעת מה, ומחזיר לי את המשפט הבא: 'בבולגריה קודם אוכלים אבטיח עם גבינה מלוחה ורק לאחר הקינוח מדברים ביזנס'". האיש ההדור שלידו היה נפתלי אלשייך, מייסד חברת ישראפון (לימים הליקון), והשניים החליטו להעסיק את היימן כעוזר ההפקה של גרציאני בחברה, ובעצם לפתוח לו את הדלת לשנים של יצירה. "הוא היה לי מדריך אוהב, וחבר שלא אשכח לעולם", אומר היימן. לזכרו, שלושה קטעים: בראשון תוכלו לראות אותו מנצח על הקהל ב"שיר העמק" הקלאסי; בשני את אחד מעיבודיו המפורסמים מכולם "סליחות" של יהודית רביץ, השיר שפרסם אותה לראשונה מתוך פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ז (1977); ובשלישי, ציפי שביט מבצעת את "מזמור לתזמורת", מתוך פסטיבל שירי הילדים התשיעי (1978), ובו מחווה מיוחדת לאיש "שהוא תמיד המנצח גם כשהוא יוצא מופסד".
בעקבות הכתבה על נחום היימן: סי היימן זועמת על "אולפן שישי"
סינגלים חדשים
יהורם גאון בסוף היום
אולי כבר לא יסלחו ליהורם גאון לעולם על שאמר כי המוזיקה הים התיכונית של היום היא "זבל שלא ברא השטן", ועל הרקע הזה מגיע המפגש המעניין בינו לבין עמיר בניון, שבשנים האחרונות מתגלה במיטבו דווקא כשהוא יוצר לאחרים ולא לעצמו. שיתוף הפעולה הזה, שמזכיר במשהו מוזיקה ספרדית או דרום אמריקאית, מכבד את שניהם.
יפעת אורגד רק טוב
סינגל מצוין לאורגד, עם הפקה רוקית של דניאל סלומון וגיטרות של אדם בן אמיתי. הקול המעט שברירי של אורגד מזכיר זמרות כמו סיוון שביט או תמר גלעדי, והעיבוד הנכון כאן מוציא ממנו את המיטב.
תומש המלכה
לפעמים הסיפור מסביב מצדיק הכל: השיר החדש של תומר שרון, בלוז לערב שבת בודד, הוא אולי לא הדבר הכי מהודק או כתוב היטב שיצא כאן לאחרונה, אבל הוא כיפי למדי, ובקליפ שלו תוכלו לצפות באיחוד עם הקולגות מפלטפוס: עידן אלתרמן, אבי גרייניק ותומר יוסף.
אתי קסטרו מה יגידו
קסטרו, אחת מבנות "חמסה" ("אתה חייב למות עליי") הוציאה לפני כמה שנים כבר שיר סולו ("כוכב מפלסטיק"), אבל רק עכשיו מוציאה שיר ראשון מאלבום בכורה, שרוחה של מיכל אמדורסקי מרחפת מעליו. "מה יגידו" הוא שיר טראשי, שמזכיר יותר פופ שהיה נפוץ כשחמסה עוד הייתה פעילה, או אפילו לפני כן, מאשר פופ עכשווי.
שיר אחד בשבוע
השבוע, לאחר למעלה מעשור של פעילות ואלבום אחד "ערב משככי כאבים ולום" (שכלל גם שיר הנושא את שמה של קרן פלס, כן ההיא מלמעלה) - נפרדה להקת האינדי הבאר שבעית צנזורה מהבמה, והתפרקה. "הקמנו את הלהקה בסוף 2001, כשהיינו בני 17", מספר לוואלה! תרבות דני שפירא, מתופף הלהקה, בה היו חברים גם קארין צרפתי (הסולנית ואשתו של שפירא, נ.מ.), אלכס מרקין ושלומי גולדשטיין. "אנחנו חברים טובים מאוד כבר הרבה שנים. קראו לנו אז משוחרא. רוב השנים הופענו רק בבאר שבע וצברנו פה קהל נאמן, אדוק וקיצוני. הופענו בכל מקום בארץ במשך השנים, אבל עיקר העבודה שלנו תמיד הייתה בבאר שבע. כשהתחלנו קבענו כמה חוקי בסיס: הראשון הוא שאם מישהו עוזב הלהקה מתפרקת, והשני הוא שאם לא כיף יותר אין מה להמשיך. בשנה האחרונה כל אחד מאיתנו התחיל לעסוק יותר בדברים אחרים ולא הצלחנו ליצור ביחד כמו בעבר. החלטנו שעדיף לסיים בהופעה מטורפת מאשר לדעוך אל תהומות הנשייה". באופן טבעי, ההופעה האחרונה נערכה בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע. "רגעי השיא האמיתיים של הלהקה תמיד היו בפסטיבל. אני וקארין התחתנו בהופעה של צנזורה בסמילנסקי, שוטרים עצרו פוגואים בהופעות בסמילנסקי, אנשים התעלפו בהופעות שלנו בפסטיבל סמילנסקי וגם הופעת הפירוק שלנו הייתה בפסטיבל: אירחנו השנה את מאור כהן, הודענו שזה הסוף והרחוב עלה לאוויר. אלו רגעים שאף אחד מאיתנו לא ישכח בחיים. אני חושב שכל אמן רוצה שכמה שיותר אנשים יחשפו אליו, אבל יותר מכל הוא רוצה להשאיר מורשת והשפעה מוזיקלית. צנזורה הצליחה לעשות את זה בבאר שבע: המון מוזיקאים גדלו כאן על הלהקה, יש להקת מחווה לצנזורה, יש אנשים שצנזורה זה הסמל שלהם. מעטים זוכים לחוויות כמו שצנזורה זכתה לחוות במשך השנים".