ג'יי-זי באלבום "Magna Carta Holy Grail": מאוס, מבאס ויומרני

    האלבום הטרי של ג'יי-זי שוחרר במסגרת מהלך שיווקי חדשני - רק חבל שהתכנים שלו שחוקים, ועטופים ביומרנות שיכול לייצר רק מי שהפך לסרסור מותגים שלא מפסיק לעוף על עצמו

    • ג'יי-זי
    מתן שרון

    למראית עין, ג'יי-זי הוא החלום האמריקאי. סוחר הסמים מהשכונה הכי מסוכנת בברוקלין שהצליח בזכות כשרון רב ויזמות בלתי רגילה להגיע לחיי לאקשרי שכוללים טיולים מתוקשרים לקובה, אינספור מכוניות יוקרה ואת האישה הכי מגניבה בעולם. "Magna Carta Holy Grail", אלבומו ה-12 של שון קרטר, יוצא בתקופה שבה ג'יי-זי גדול בהרבה מהמוזיקה שלו. טייקון ההיפ הופ שלח את זרועותיו לעולם פיננסי מגוון שכולל ספורט, ביגוד ולפעמים גם קצת מוזיקה. לכן המוזיקה באלבום הזה מבטאת את העושר הרב, אבל מפספסת להציג את אותו העושר בפן המוזיקלי.

    השם הפומפוזי שמשלב בין מושג "הגביע הקדוש" למסמך החשוב "מגנה כרטה" (כתב זכויות שהעניק ג'ון, מלך אנגליה, ב-1215 לנתיניו במה שהיווה את ראשית מערכת החוק האנגלית) מבטיח שהנושא המרכזי באלבום יהיה דואליות בין המיתולוגיה להצלחה הממשית, בין הדת לפוליטיקה ובין התהילה לבין המאבקים שהובילו אליה, אבל הרעיונות המעניינים האלו מחווירים לצד הראפ הרברבני של ג'יי שאולי היה חינני בימיו הראשונים, אבל כבר נמאס בערך בפעם החמישית שהוא מציין שם של מותג שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו.

    עוד בוואלה!

    ספר עד הבית: הבילוי שילדי הפריפריה לא מוכנים לוותר עליו

    לכתבה המלאה
    סרסור מותגים. ג'יי-זי (צילום: GettyImages)

    לאורך 16 השירים שבאלבום, ג'יי-זי חג סביב נושאים ראויים לדיון. הוא שואל את עצמו אם התהילה שווה את הדרמה, מהרהר בקשר בין ספינות העבדים ליאכטות היוקרתיות שעליהן הוא חוגג כיום, מעמת את אמריקה הלבנה עם הפחד הגדול שלה מהתרבות השחורה. רק שחומרי הגלם שבעבר היו הופכים לשירים מעוררי מחשבה מתמוססים לתוך אלבום דקדנטי שמנסה להעביר את כל המסרים האלו דרך ספירת מלאי של רכבים, בגדים ושווי מוערך.

    יתר האלבום לא מגונן על נקודת התורפה הזו, אם כי גם לא מחמיר אותה. ההפקות טובות, אבל שום דבר נוצץ כמו מה שהייתם מצפים ממפיקים מבריקים כטימבלנד ופארל וויליאמס. האופן שבו ג'יי-זי מניח את השורות, משחקי המילים הרבים והפלואו שלו עדיין מגוונים ומבריקים ולא פעם מעלים חיוך ברגע ההבנה שאפשר לפרש שורה שורה כזו או אחרת בשלושה אופנים שונים, רק שמה הטעם בזה כשהתוכן מחופף והכל מריח מקצת זמן פנוי שנותב למפגשים אקראיים של ג'יי-זי עם חבריו העשירים.

    העטיפה מינימליסטית, כל השאר לא (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    כבר בשיר הפתיחה המבטיח, "Holy Grail" עם ג'סטין טימברלייק, אפשר לשמוע את המטאפורה השחוקה של "התהילה היא האישה שלי", את הביט הפסדו-מלהיב ואת האיזכורים הצפויים של מייק טייסון ומייקל ג'קסון. אפילו הרפרנס המקוצר לקורט קוביין מבוצע בצורה כל כך בנאלית שהוא מוציא את העוקץ מהאקט המעניין של שאיבת השראה מרוק אלטרנטיבי מהניינטיז.

    הדימוי שג'יי-זי מנסה להציג באלבום כבר הפך לקלישאה. באמת ג'יי? אתה מקנח את האף הניכר שלך עם שטרות של 1,000$ אבל עדיין זוכר שאתה ג'יגה פרום דה בלוק? היתה כבר ג'יי אחרת שאמרה בדיוק את זה, לא? אולי גם היה אפשר להאמין לזה אם הוא לא היה מבזבז את הביט הנהדר של "Picasso Baby" על ניימדרופינג מביך של מיטב הציירים. אפילו כשהוא מתייחס ישירות לקלישאות במה שכנראה יהפוך ללהיט מאוס, "Part II (On The Run)" עם ביונסה, מצליחים הצמד לפגוע בכל אחד מסעיפי כתב האישום, כולל הפסנתר, הביט הבומבסטי והחנופה הזוגית הדביקה.

    ישנם גם שירים טובים, בעיקר ברגע שג'יי-זי מתנער מחליפות היוקרה ונשאר עם הטי שירט. שיתוף הפעולה עם פרנק אושן המצוין, שקרוי באופן הולם "Oceans", אמנם מכיל גם הוא מגוון דימויים נוצצים של יוקרה, אבל לפחות הפעם הם מונחים בהקשר מעניין שמציג כמה עניינים לא סגורים עם ההיסטוריה האמריקאית. אתם יודעים, עבדים וכל הטררם הזה. גם "Somewhere in America", שמוחזק על ידי ביט ג'יי-זי קלאסי, מדבר על תוכן ממשי כשהוא מתאר את הסיוט הגדול שבו הילדה הלבנה מיילי סיירוס מבצעת ריקוד נוטף סקס. כן, ג'יי-זי הורס את הילדה של השכן.

    רק שבמסגרת ההתלהבות הזו מההצלחה הגדולה של התרבות שהוא אוהב, ג'יי-זי הורס גם לעצמו. הוא מעולם לא ספר ביקורות על השימוש שלו בעכוזים מנענעים, כסף גדול ואלימות כדי למכור, אבל באלבום הזה הכסף עולה על גדותיו והוא פשוט הופך לרפיטטיבי. כמה פעמים כבר אפשר להגיד שהשמרנים מפחדים מהאדם השחור הצעיר? ובכן, אינספור.

    האירוניה היא שג'יי-זי יוצא באלבום כנגד שמרנות גם באופן ההפצה שלו (באמצעות אפליקציה של יצרנית מכשירי טלפון) וגם באופן השיווק שלו (האלבום שוחרר ללא סינגלים, שלושה שבועות בלבד אחרי שפורסם שבכלל יש אלבום כזה), אבל מוציא את אחד מהאלבומים השמרניים ביותר בקריירה. אפילו סימפולים מגונג'הסופי או היוצר המבטיח אדריאן יאנג לא מצילים את ההפקה החביבה-ולא-יותר של האלבום, ממש כמו שהרעיונות המעניינים לא מצליחים לבלוט אל מול כל מה שנוצץ.

    בסדרת ציוצים קצרה לקראת האלבום, ג'יי-זי תבע את ההאשטאג #NewRules. רק שהוא התמקד כל כך בלקבוע כללים שיווקיים והפצתיים חדשים עד ששכח לעשות מוזיקה חדשה. זה בולט במיוחד אל מול האלבום "Yeezus" של קנייה ווסט שיצא רק לפני שלושה שבועות. בין אם אהבתם או שנאתם אותו, לפחות ווסט איתגר את עצמו ואת המאזינים. הלך למקום שאף אחד מהצדדים לא הכיר. ג'יי-זי לא רק שהולך למוכר, הוא גם מעמיק בו, מגזים אותו וממאיס את עצמו במנת יתר. בימיו כסוחר סמים ג'יי-זי בטוח שמע לקולו של ביגי, המנטור שלו, כשאמר "אף פעם אל תתמסטל מהאספקה שלך". ג'יי-זי איש העסקים והעסק בפני עצמו, שכח גם אם רק לרגע את הדיבר הרביעי בעסקי הקראק ופשוט עף על הסם שהוא מוכר – החלום האמריקאי שלו.

    מה חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully