בלוג הקצה: דיוויד לינץ' – מקולנוען למוזיקאי

האזינו לשידורי רדיו הקצה
לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
לכל הטורים של הקצה בוואלה! תרבות

"אינלנד אמפייר" הסרט האחרון עד כה של דיוויד לינץ', היה הסרט הכי חידתי ובלתי-מפוענח בפילמוגרפיה שלו. מאז עברו כבר שבע שנים וסרט חדש באופק אין, אבל בגיל 67 (!), נראה כי יוצר הקולנוע החשוב והמשפיע ("קטיפה כחולה", "טווין פיקס", "לב פראי", "סיפור פשוט", "מלהולנד דרייב" ועוד) נמצא בשיאה של קריירה שניה – בתחום המוזיקה.

מוזיקה תמיד היתה אלמנט מרכזי בעבודה של לינץ' – מעבודת הסאונד ב"ראש מחק" ו"איש הפיל", דרך פסי הקול של "טווין פיקס" ו"לב פראי" (ביחד עם אנג'לו בדלמאנטי כמובן), עבור בהפקת אלבומים לאמנים אחרים (המפורסמת שבהם היא ג'ולי קרוז) ועד בימוי קליפים למובי, ניין אינץ' ניילז, הספארקס, אינטרפול וכריס אייזאק.

אולם רק בעשור הנוכחי העשייה המוזיקלית האישית שלו העלתה הילוך – בהתחלה כחלק מפרויקט "Dark Night of the Soul" (יחד עם ספארקלהורס עליו השלום ודיינג'ר מאוס יבדל"א), ואחר כך גם עם שני אלבומי סולו, לגמרי שלו. "Crazy Clown Time" יצא לפני שנתיים, והשבוע יוצא אלבום חדש – "The Big Dream".

מאוד מפתה למתוח קווים בין העשייה הקולנועית של לינץ' לזו המוזיקלית – ובאמת, השירים כולם יכולים להשתלב בקלות בסצינות לינצ'יות קלאסיות. שימו את האלבום באוזניות, ודמיינו את בוב אורב לכם מאחורי הספה עם שיער סתור וחיוך חורש רוע. אבל העובדה הפשוטה היא שדיוויד לינץ' המוזיקאי הוא הרבה פחות אניגמטי מהבמאי, וגם הרבה פחות וירטואוז. לינץ' שר כאן בכל האלבום, והקול שלו אינו קול של זמר, איך נאמר זאת... טבעי. גם הלחנים לא בדיוק מעוררים את בלוטת הפופ ותולעת האוזן. אבל מה שהופך את האלבום של לינץ' ליפה ומעניין זו היכולת שלו כאמן סאונד. הז'אנרים המרכזיים שמופיעים ביצירה של לינץ' עדיין כאן – בלוז ביצתי, רוקנ'רול פרימיטיבי ומוזיקת חלומות מסתורית דוגמת "This Mortal Coil" – והוא מעביר את כל האלמנטים האלה דרך משני-תודעה באולפן שלו. בונה מבוכי סאונד שבהם הצלילים הולכים לאיבוד, חוזרים דרך השתקפויות מעוותות ומשהו בהם (לא פעם זה הצליל של הקול שלל לינץ' עצמו) גורם לך לחשוב שאתה מקשיב למוזיקה חמקמקה מהעתיד.

ביום שלישי בשעה 14:00 נגיש תכנית מיוחדת בת 4 שעות שתיוחד ליצירה של לינץ', המוזיקלית כמו גם הקולנועית. יתארח באולפן הלינצ'ולוג הוותיק ירון גת.

(נדב רביד)

בכל פעם שג'וליאן קופ יוציא אלבום עם שירים חדשים, זה יעניין אותי יותר מכל אלבום של קנייה, ג'יי-זי או דאפט פאנק. קופ לא מנסה למצוא בכוח את הדרך ללב הקהל – דבר שהוא בהחלט ניסה לעשות אי שם במהלך האייטיז. המוזיקה שלו היא לא סמל סטטוס, וחוץ ממעריציו האדוקים, מעטים בכלל מודעים לזה שהוא ממשיך לעשות אותה. והנה, לאחרונה הוא שיחרר אלבום חדש וכפול בעל השם המרתיע "Revolutionary Suicide", שמוזיקלית הוא גם אחד האלבומים הכי מלודיים, קליטים ונעימים שהוא הוציא אי פעם, מבלי לאבד גרם מהמוזרות הבילט-אין שלו. בעצם, הוא רק נהיה מוזר יותר ויותר מתמיד. פשוט לא אכפת לו יותר מה יחשבו עליו.

ב-2005 כתבתי לו פה בוואלה! מכתב התנצלות, שהוא מעולם לא קרא ולא יקרא, על השנים בהן איבדתי אותו כמאזין, ועל כך שהתחוור לי מחדש עד כמה הוא גאון. מאז, דרך הלייבל הפרטי שלו, Head Heritage (שהוא יותר אינדי מאינדי), מוציא קופ מוזיקה בכמויות. חלקה מורכבת מדרונים (Drone) בלתי נגישים, חלקה מג'אמים רוקיים קצת מנדנדים, אבל רובה עשויה מאלבומים עם שירים חדשים שלו, שכמעט כולם נהדרים, מלודיים וחסרי פשרות. ככל שחולפות השנים הוא נהיה יותר ויותר פוליטי וחברתי, כשהאלבום הקודם שלו, "Psychedelic Revolution", כבר היה רדיקלי מילולית לא פחות משהיה מלא בשירים מדבקים וסוחפים מוזיקלית.

"Revolutionary Suicide" החדש מבלבל תמטית באותה מידה שהוא צלול מלודית. לא תמיד ברור מה קופ רוצה להגיד, אבל הוא מצליח לעשות את זה כאן כמעט במתיקות, זו שהדף מעצמו עם השנים. העיבודים באלבום החדש מורכבים בעיקר מפסנתרים, גיטרות אקוסטיות, אקורדיון וסינתיסייזרים הזויים. מעין אינדי-פולק בגווני ניו-ווייב משונה ומכושף. כמעט הכל נגיש על סף המפנק וכולל פזמונים שקשה שלא לזמזם אחרי שתיים-שלוש האזנות, שירים שמעוררים את התחושה כאילו לפעמים צריך להקשיב איש הלזה שנדמה לך שהוא המשוגע ברחוב שצועק עליך כל מיני דברים.

וקופ לא צועק, הוא מסביר פה ברכות, שהסיבה שההיסטוריה שלנו היא ההיסטוריה שלנו היא שכתבו ויצרו אותה אנשים שפשוט היו כל הזמן על סמים קשים, ושכל מחזה דתי נודע בולד כי מי שחזה בו אכל איזו פטריה לפני כן. ככה לפחות הוא גורס ב"They were on Hard Drugs"; ב-11 הדקות המפחידות והקצת מגוחכות של "Destroy Religion" הוא מבהיר היטב שהוא בהחלט בעד שוויון, הוא פשוט שונא את כל הדתות באותה מידה. הוא בז באלבום הזה לדיקטטורים ומתריס כלפי אלה שלא רואים את המצוקות שמעבר למפתן דלתם, עם שירים שמתעסקים בדיוק בנושאי השמות שלהם: "Russian Revolution Blues", "Mexican Revolution Blues" וסאגה נוגעת ללב בת כמעט 16 דקות בשם "The Armenian Genocide". "מצב המלחמה אינו כל כך יוצא דופן/ שאנחנו אמורים לצפות לשלום בזמננו/ ועדיין המקצוענים-לכאורה המזויפים שלנו/ מרצים את המדכאים של המין הנשי" הוא שר ב"why did that chicken cross my mind". במהלך הבלדה המוזרה הזאת הוא גם זורק רפרנס לוועידת מינכן, ויוצא למתקפה סרקסטית נגד סקסיסטים, הומופובים, וגזענים וכל מוסד דתי שעולה על דעתו.

עם זאת, רוב השירים לא באמת ממוקדים טקסטואלית, רצים בהם הרבה רעיונות, והוא מנהל בהם דיאלוגים עם עצמו. אבל חוסר הבהירות במקרה שלו הוא מרתק. הוא יכול לייצר עניין אצל המאזין לא בגלל הפרובוקציה, אלא בגלל שהוא משאיר פתח לדיון, גם אם לא מדובר בדיוק בטיפוס מתון.

(קוואמי)

צפו בסרטים של דיוויד לינץ' בוואלה! VOD:
טווין פיקס: אש הולכת איתי
כביש אבוד
ראש מחק
לינץ' - הדוקומנטרי