ב-1983, היו שאמרו שמדונה, אז עדיין צעירה אנונימית שרוצה לכבוש את העולם, תהיה מחוץ לעסק תוך חצי שנה, אולי שנה במקרה הטוב. אחרי שהמבקרים האזינו לאלבומה הראשון, זה ששוחרר בדיוק השבוע לפני 30 שנה ובאופן לא מפתיע זכה לשם המקורי "Madonna", היו שטענו שהקול שלה נשמע כמו דמותה של מיני מאוס אחרי ששאפה בלון הליום. אבל לא הם ולא חובבי הפופ ברחבי הגלובוס ידעו עם מי יש להם עסק.
לא פחות משלושה עשורים אחר כך, מדונה (כי שם המשפחה באמת לא רלוונטי) היא לא עוד זמרת נשכחת, אלא חיה, מופיעה ובועטת כאייקון תרבות, שמושך אחריו מאות אלפי מעריצים בעולם. בעוד שיש אמנים שנתקעים שנים באולם נוצץ בלאס וגאס, פופסטארז מהמחזור שלה שכבר קבורים עמוק באדמה או כאלה שאיבדו את זה מול המצלמות כבר בשנות ה-30 לחייהם, מדונה בת ה-55 עדיין שוברת שיאי הכנסות על הבמה משחררת אלבומים חדשים וחושפת חלקי גוף כאלה או אחרים אבל רק כי היא ממשיכה "לבטא את עצמה", כפי שהגדירה זאת כל כך טוב. הרי זה סוד הקסם.
אבל שום דבר לא היה קורה ללא השירים ההם, ה"בתוליים" אבל-הכי-לא-תמימים. שחרור אלבום הבכורה היווה לא רק ציון דרך משמעותי בקריירה של הצעירה השאפתנית ממשיגן, שזכתה לשבחים והכרה מהמבקרים מניו יורק ועד למלאווי שבאפריקה רק כחצי עשור אחר כך, כשהציגה את "Like a Prayer" הבוגר ואז שוב עם "Ray of Light". התקליט הראשון ההוא עשה את מדונה לסופרסטאר הראשונה של דור ה-MTV, אז, כשהבינה שהסטייל וההגשה של שיר חשובים לא פחות ממילים ולחן. גדולתו של האלבום היא שכל קטע וקטע ממנו מהווה את הבסיס המוזיקלי של מי שהפכה למלכת הפופ, זו שלא מצליחים להזיז מהכס מאז שזכתה בכתר.
תשעה חודשים אחרי שחרור "Everybody" סינגל הבכורה שלה כזמרת סולו, קטע דאנס שטעו וחשבו שבוצע על ידי אישה שחורה, ולמעשה השיר שגרם לחברת התקליטים לומר לאמביציה הבלונדינית "איי דו" ולאפשר לה להקליט אלבום שלם היצירה המלאה, בסך הכל שמונה שירים, הגיעה לחנויות. אל תטעו, בזמן אמת זו לא היתה הלידה המלכותית שכולם ציפו לה, אלא בסך הכל עוד אלבום קליל ששיריו נכתבו ברובם על ידי מדונה עצמה. אבל למרות שהוא לא האהוב או המשמעותי ביותר של הזמרת, למרבה הפלא, "Madonna" נשמע אחיד ורענן גם שלושה עשורים אחר כך אחרת לכו תסבירו את העובדה שהסאונד שלו מהווה השראה לפופ שעושים כיום בת' דיטו מהגוסיפ או הרכבים כמו גולדפראפ, וההשפעות שלו מורגשות אפילו באלבום החדש ששחררו השנה בני דורה, הפט שופ בויז.
כבר מהצלילים המסונתזים הראשונים של "Lucky Star", הלהיט שפותח את האלבום הראשון, דרך צלילי הבס והבונגו של "Holiday" חביב הקהל ועד ללחשושים והפזמון החוזר-אך-מדבק של "Everybody" אלבום הבכורה הזה הוא כל מה שמדונה מצטיינת בו עד היום: פופ לא מתפשר, כזה שטומן מסרים מיניים שובבים לצד קריאות לשלום עולמי, התרפסות כלפי המין החזק אבל בצורה כזו שמעצימה נשים, המהומים נוגים לצד ביטים מקפיצים וצעקות תובעניות, והכל במין מיקס מבולגן שנשמע טבעי לחלוטין אי אז, בין השלאגרים של האייטיז.
מאז ולאורך השנים, מאדג' דאגה לשכלל את המיומנות שלה תוך כדי שהיא מתגרה בממסד, מנפצת טאבו אחרי טאבו, צוחקת על אלה שמתרגשים מדי (כי אי אפשר שלא להתרגש) ולוחצות על הנקודות הכואבות ביותר - רק כדי שיקשיבו לה, למסר שלה, וכן, על הדרך גם ירכשו את המוזיקה שלה (פלוס שלל מרצ'נדייז נלווים). לא משנה אם זה סמל דתי שנשרף שם ברקע (מריה הקדושה!), גבר שמנשק אחד אחר בקליפ ל"Justify My Love" (רחמנא לצלן), סצנות אוננות על הבמה או עירום מפורש של אישה בשנות החמישים לחייה, מול קהל בסיבוב ההופעות האחרון שלה (אייג'יזם, מישהו?) - דבר מאלה לא היה קורה בלי שירים כמו "Burning Up" השובב או "Borderline" המתקתק, שהצלחתם אפשרה לה לשלב בהמשך גם אמירות לצד הפאן, לחרוג מהגבולות (כן, לעיתים גם מאלה של הטעם הטוב), ובעיקר לחדד את הסיכה ולנעוץ אותה עמוק יותר בבועה של התרבות המערבית כל עוד זה התאים למסרים שבחרה להעביר, כמובן.
נכון שמאז חלפו לא מעט שנים, צבעי הניאון מהאייטיז הספיקו לחזור לאופנה ולהיעלם בחזרה, תכשיטי הצלב מפלסטיק הוחלפו בצירופים מתורת הקבלה, ושיתופי הפעולה המוזיקליים של מדונה לא תמיד חדשניים, עד כי לפעמים נדמה שתחתונים שמציצים או פניה החלקות מקמטים מעניינים יותר מהיצירה שלה אבל אל תטעו, האמביציה הבלונדינית לא היתה יכולה לזכות לכל כך הרבה כבוד בלי אלבום אחד קצר של סופר-פופ מתוק ועוקצני, כזה שידרבן וידחוף אותה לטופ. או כמו שמציינת ניקי מינאז' בשיר מאלבומה האחרון מלכה יש רק אחת, וזו מדונה, ביץ'.
מה אתם חושבים על אלבום הבכורה של מדונה? ספרו לנו בפייסבוק