מה רוצה אדם הנושק לגיל 60? שיתייחסו אליו בכבוד. שיעריכו שנים של עבודה קשה. שלא יבטלו את הישגיו. שיעשו עימו חסד, במיוחד כשהעבודה ארוכת השנים שלו היא עבודה מיתולוגית, כזו ששינתה את חוקי המשחק של הז'אנר שבתוכו היא פועלת. עבודה פורצת דרך. על כל אלה (ועל עוד כמה דברים) שר ניל טננט ב"Elysium", אלבומם הקודם של הפט שופ בויז. אולי זו היתה הפרידה מפארלפון, הלייבל הוותיק שלהם, ואולי זה סתם היה רגע כזה בחיים, רפלקטיבי, שהפך את "Elysium" להרהור ארוך, נוגה ומקסים על קריירה אייקונית בעולם הפופ, בזמנים שבהם האייקונים הפכו לחסרי משמעות.
התגובות ל"Elysium" היו פושרות, ולא בצדק. הוא היה אלבום ממש יפה, אבל טננט התבאס והפט שופ בויז יצאו לחפש אנרגיה חדשה. כנראה שהתחקיר שלהם לא היה מעמיק במיוחד. מאוד ייתכן שהוא הסתכם בגיגול של המשפט "מפיק פופ אלקטרוני ידוע" וקליק על התוצאה הראשונה, כי הוא הוביל אותם לשם הצפוי ביותר: מפיק העל סטיוארט פרייס, איש בעל זיקה חזקה לעולם המועדונים ומי שהגה, בין היתר, את בריאתה מחדש של מדונה ב"Confessions of a Dancefloor". פרייס פגש את הפט שופ בויז בזמנים רגישים, אבל אם לשפוט על פי "Electric", האלבום החדש, בין פרייס ובין הזמנים הרגישים לא היה דבר. הוא, כהרגלו, בחר ברעש על פני הרגש. בביטים חזקים, באלקטרוניקה בומבסטית, במלודיות גדולות. זו השפה שלו, בניגוד ללהקה שאותה הוא הפיק, אינו בילנגואלי; הרעש היא השפה היחידה שהוא דובר.
עוד בנושא:
פט שופ בויז בתל אביב: ערב של ממתקי פופ נפלאים
פט שופ בויז מראים למדונה איך אפשר להזדקן יפה
"Electric" הוא כמעט לא אלבום של הפט שופ בויז. העדינות, האינטליגנציה, הניואנסים, המשחק בין המרקמים המוזיקליים השונים, המגוון - כל סימני ההיכר היפים של הפט שופ בויז שמלווים אותם בכל פרויקט, בין אם מדובר בפסקול לבלט או באלבום בי-סיידים - נפקדים ממנו. הטקסטים שם, וגם הווקאל של טננט. אבל הפט שופ בויז נשמעים ב"Electric" יותר כמו צמד שהגיע לעבודה ופחות כמו האנשים ששינו את הפופ.
כשמחפשים התחדשות ואנרגיה חדשה, עדיף לחפש אותה בפנים. אפשר גם לחפש אותה בחוץ, לצאת לרוץ ולהרים את הדופק כדי להרגיש טוב יותר, מהר יותר. לפעמים זה גם עוזר. אבל זה פתרון זמני וחלקי. במפגש עם פרייס, הפט שופ בויז בחרו בו. הם יצאו למרתון כדי למצוא קול חדש וחזרו ממנו מלאים באנדורפינים אבל ממוטטים נפשית. חטובים יותר, אבל באפיסת כוחות יצירתית.
ב"Electric" הפט שופ נשמעים רוב הזמן כמו שום דבר, או גרוע מזה כמו אנשים אחרים: בחידוש ל"Last To Die" של ספרינגסטין, טננט נשמע כמו ברנדון פלאוורס והפט שופ נשמעים כמו הקילרז על חרא של אקסטזי. ב"Shouting In The Evening" הם נשמעים כמו קטע של הפרודיג'י שהתקלקל בשנת 1994. כמובן שיש גם רגעים יפים - "Inside A Dream", למשל, הוא פיסת פופ אלקטרונית, חכמה ובעלת רבדים, שנעה באלגנטיות בין ביטים חדשים לאלו המזוהים עם הפט שופ בויז של פעם. אבל דווקא היא הופכת את "Electrric" לאלבום מקומם, כי הוא מאפשרת להציץ לפנטזיה. היא מאפשרת להבין כמה חינני ויפה הוא היה יכול להיות אם פרייס היה זה שנפקד ממנו, והפט שופ בויז היו אלו שנוכחים בו באמת.