פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טקס נעילת המכביה: מסיבה אוחצ'ית ליהודי התפוצות

      טקס נעילת המכביה ניסה לפנות לקהל הצעיר, המבוגר, המסורתי, החילוני, המשעמם, המגניב ובעצם לכל אחד, ומה שיצא זו מסיבת גייז שמחה ומדכדכת שמנותקת מההווי של ישראל 2013

      טקס נעילת המכביה: מסיבה אוחצ'ית ליהודי התפוצות
      באדיבות הערוץ הראשון

      פעם, לא כל כך מזמן, זה הלך בערך ככה: אינגריד, יהודייה טובה משבדיה ובוגרת האקדמיה לחישוק, היתה מבצעת תרגיל הורה באמצעות הנפת שיבולים, ונופלת לזרועותיו של פבלו, יהודי טוב מברזיל ובוגר החוג לחרמש. כי יש מכביה, יש אהבה, יש עלייה, יש מצווה. אולימפיאדת היהודים היתה בעצם כיסוי עם ריבועים בבטן לתחרות הורמונים סוערת שכל מטרתה היא למצוא זיווג למניעת התבוללות. שהחיינו וקיימנו והגיענו לעוד עונה של "שטיסל" ונאמר אמן.

      טקס נעילת המכביה (צילום מסך)
      לא, זו לא אינגריד (צילומי מסך)

      אמש (שלישי), בטקס נעילת המכביה ה-19, נראה שכל זה נגמר. הלבן, הקיבוץ, האקורדיון, הציונות, היהדות – נדמה שהמושגים האלה לא נמצאים שם כפי שהכרנו אותם לפני אפילו ארבע או שמונה שנים, במכביות הקודמות. התמימות הזו עפה מכאן כמו עננים של תחילת אוגוסט. היום, כדי להעביר לדור האינטרנט מסרים גדולים מהחיים לא מספיק לזרוק בחור ובחורה לתוך אסם מלא בחציר ולקוות שיבינו את המשימה הסודית שמוטלת עליהם לבד. ואי אפשר להקרין שקופיות של מצדה והכותל ולקוות שמישהו מיהודי התפוצות יתרגש.

      טקס נעילת המכביה (צילום מסך)
      משחררים שרירים תפוסים

      וכך נעלם קולו הכמעט כבר לא מוכר של בן גוריון לטובת הביטים החדשניים של TYP. וכך המראה המרהיב של סמל המנורה מתחלף בלוק של "תראו את השנדליר!" על ראשה של ריף כהן. וכך שאלת הציונות, הישראליות והיהדות מתגמדת מול השאלה "מתי עופרה עולה?". המופע עצמו – שהיה מפגן אוחצ'י נפלא ומחריד כאחד – ניסה לשלב סגנונות מוזיקליים על התפר שבין ישראלי ובינלאומי, מפגשים בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראלים לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין ישן לחדש, בין טוב לרע, בין מזרח למערב, בין מבנה של ילדות שיוצר מגן דוד לאינפקטד משרום, בין שיר השירים לשיר שנשמע כמו כל השירים.

      טקס נעילת המכביה (צילום מסך)
      שנדליייייייייייייייייר וריף כהן

      אנחנו חיים בפאקינג 2013 ומה שהולך עכשיו זה נועה תשבי למשרד התיירות במקרה הרע, או מופע מוזיקלי עדכני בסגנון מסיבת הומואים ירושלמית קייצית לסיום המכביה במקרה הטוב. היום כבר לא מבאסים את הנוער היהודי עם יד ושם, עם משקל כבד מדי של עשרות שנות מדינה, אלפי שנות יהדות ומי יודע כמה שנות סכסוך. היום הכל חייב להיות מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. זה טוב יותר? זה רע יותר?