קיץ 2013 הוא זמן לא רע להביט בפניו של האינדי הישראלי, ולא רק בגלל הכמות הבלתי-נתפשת של אלבומים היוצאים לאור בזה אחר זה אלא גם משום שהוא עומד ראשון בחזית העגומה של שיווק מוזיקה בעשור השני של המאה ה-21. אמני האינדי היו מהראשונים להבין איך עובדים עם בנדקמפ (אין כמעט אלבום אינדי ישראלי שמחזיק מעצמו בשנים האחרונות שלא מופיע שם), וגם הראשונים להגשים את מהות העצמאיות הטמונה בשם הז'אנר-לא-ז'אנר הזה ולפנות לקהל אוהביהם בבקשה לסיוע בגיוס כסף להפקת אלבומיהם, בשיטות מימון-המון.
שניים מאלה שעשו זאת השנה והוציאו אלבום בקיץ הם יהוא ירון ואבי עדאקי, שני ילדי-פלא של הסצנה, "נסיכי אינדינגב", שזה קצת כמו להגיד שהם כבשו בסערה כמה כוסות מים. ירון ועדאקי שני "נון-סינגרז" במובן העמוק של הביטוי, מוזיקאים המתבססים קודם כל על כריזמה מפוארת וכישרון בלתי נדלה פרצו לתודעה פחות או יותר סביב 2009, אחרי שנים של פעילות בשוליים של השוליים. ירון (שניגן עם רות דולורס-וייס, אביב גדג' ומאז גם עם רונה קינן) הוציא אז אלבום בכורה מופתי בשם "דברים יומיומיים כאלה" (שאף נבחר לאחד מאלבומי השנה של וואלה! תרבות), ועדאקי בדיוק סיים להקליט אלבום ביתי של כמה שירים לחברים ולמשפחה, שהפך להיות שיחת היום בסצינה. עכשיו הם חוזרים: ירון עם אלבום שני בשם "אמן השכנוע העצמי", ועדאקי עם אלבום שלישי (היה גם אלבום הופעה באמצע) שהוא בעצם אלבום אולפן ראשון, בשם "אסיר תודה". מפגש המחזור של השניים שסומנו כהבטחות גדולות מגלה שני אמנים שהמרחק ביניהם גדול מאוד: ירון חוגג את הווירטואוזיות המוזיקליות, רציני עד אימה ומקיף עצמו בדימויים פואטיים ומוזיקליים בלתי נגמרים משתדל לדייק בכל תו והברה; ומולו עדאקי, שכל כולו מוזיקאי שמקדש את הפאן, השכונה וההומור בכל מחיר, גם כשזה בעוכריו.
על הכישרון המוזיקלי של ירון נכתב כבר בשפע: מדובר במלחין בחסד, כותב יוצא דופן ובעיקר פרפורמר מבריק, ששואב מווירטואוזיות מוזיקלית ולשונית של אמנים כמו שלומי שבן או הבילויים ומשיטות הביצוע התיאטרליות והאינטנסיביות-משהו של ערן צור וזאב טנא. כתלמיד נאמן של האסכולות הללו, ב"אמן השכנוע העצמי" תמצאו שטף בלתי מסתיים של אסוציאציות בשיטת זרם התודעה, הנהגות ברוך יפהפה ובזעם כמעט אלים, בעיבודים כמעט מרגיזים ביופיים. כך, השיר הפותח באלבום, "התהום הגדולה הזו", מתחזה לבלוז-כורים כאשר הוא מלווה בתחילת השיר על ידי "מכות" (כך בקרדיטים), אליהן מצטרפים כעבור כשתי דקות קלידי הפסנתר של המעבד הוותיק עדי רנרט והאקורדיון של בוריס מרצינובסקי (חבר משמעותי ומבריק בחבורה, שמפליא עם האקורדיון שלו גם עם אביב גדג'), וכל הזמן הזה ברקע הקו האחורי האימתני ביותר של קולות הרקע שרק ניתן לדמיין - רות דולורס-וייס (שותפה ותיקה ליצירה של ירון) והילה רוח (שלהקתה "כלבי רוח" הוציאה אך לאחרונה את אלבום הבכורה שלה בהפקתו).
"אמן השכנוע העצמי" הוא אלבום קודר על מוות, מחלות, בדידות ואהבה עצובה, באווירת בלוז חורפי (ומתמיה מאוד שהאלבום הזה יצא בקיץ). בנפרד, כמעט כל שיר הוא אגדה קטנה שתרצה להתחבק איתה ולבכות על מה שלא יכול היה להיות: "דמי אחיך צועקים בדקדוק אוניברסלי בעודך מסמן חריצים בחגורה" ("אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה"), "ומעל הכל שיחה שניהלנו כשהכלב שלך מת... ובכית באמת והרגשתי שלא בכית רק עליו - כאילו אימצת כלב שתוכל לבכות כשימות על כל מה שאימצת כדי לאבד" ("המיתוס שלך"), "אתה חלום בלהות שבסופו מישהו אחר מתעורר בבהלה" ("עד הנימים הדקים") - ואלה רק דוגמאות נבחרות, ראוי לציין גם את אחד הקטעים המעולים באלבום - "עפר באדמה" - גרסה עברית לטום וויטס והשיר היחיד באלבום שבו ירון מפליא עם הקונטרה-בס שלו (וחבל!). אבל ליופי הזה יש מחיר: "אמן השכנוע העצמי" הוא אלבום כל כך עמוס מבחינת תוכן ורגש שאל שיריו האחרונים, האפיים בעצמם, כבר מגיעים בהתנשפות. הבעיה של ירון היא שהשפע הוורבלי הזה יחד עם ההשראה קורסים לבסוף אל תוך עצמם מרוב שימוש: על הדימויים המבריקים יש יותר מדי מילים שלפעמים רק ממלאות אוויר הסכנה הנצחית של זרם תודעה שסופו לעייף. התוצאה הנוספת של שירים עמוסי-מלל היא כמובן שהם הרבה פחות זכירים, וירון הוא לא בדיוק אמן שטובע בהמנוני-רוק, מהסוג שיהפוך אותו לאמן בקנה מידה מוכר ומשמעותי יותר. לכך מצטרפים גם שני שירים מקאבריים ("בדבר מותם המתוק", "המתים") של האינטלקטואל האיטלקי קורציו מאלפארטה, שהם קצרים ויפים אמנם, אבל מנותקים מהנראטיב המוזיקלי של האלבום ומרגישים מעט מעיקים. עריכה קפדנית יותר הייתה עשויה להפוך את "אמן השכנוע העצמי" ליפהפה עוד הרבה יותר.
בזירה הנגדית יושב עדאקי, שבמובן מסוים מייצג את ההיפך המוחלט מירון. נקי מיומרות, "מלוכלך", לא כותב גבוהה-גבוהה אלא משתעשע במשחקי מילים ובשירים על מין ("רוצה אחת"), עישון ("מגולבל") ואלכוהול ("אבל אני") באווירת קאנטרי של כבישים פתוחים, הוא מקיים הרבה יותר את האתוס של הרוקנ'רול. יחד עם הקאנטרי הוא מרפרר מעט גם למוזיקה מזרחית ולסיקסטיז - במודע או לא, השילוש האולטימטיבי לפאבים ישראלים, כפי שהבחין בוודאי כל מי שמצא את עצמו בקיבוץ זה או אחר בשנים האחרונות.
ההומור והכריזמה של עדאקי המזוקן כובשים, מחפים כמעט על כל אלמנט חסר אחר במוזיקה שלו. הפרסונה המוזיקלית שלו מזכירה במשהו את זו של מאור כהן הצעיר - היית רוצה לשתות איתו בירה קרה, להריץ בדיחות, לשחק קלפים ולראות משחקים של ליגת האלופות. הרבה יותר מירון - ומכל מיני "גיטריסטים רגישים בעיני עצמם" שמציפים את הרדיו - הוא סוג של גיבור מוזיקלי שצעירים יכולים להזדהות איתו, עם הגישה שלו ועם השפה שלו: הוא קורץ לאריק איינשטיין ("זה כבר לא רק אני ואתה ולא נשנה את העולם, אז בוא נשב על הגדר, רגל פה רגל שם" מתוך "עולם בבועה"), מלא במשחקי מילים ("כל חתן וכל כלה וכול כאלב ביג'י יומו" מתוך "תודה לאל"), כותב אסוציאטיבית ("עומד ומשתין על האיש שבקיר ובקיר יש גברת" מתוך "אבל אני") על חרדות אמיתיות ("מת מפחד ממקומות סגורים, לא ממעליות, מטוסים יותר מאישה וילדים", מתוך "מת לחיות", סינגל ישן שצורף לאלבום אף שאינו מופיע משום מה על העטיפה ובחוברת) ושר בסלנג שמשלב גבוה ונמוך ("רק אנא אל תאכלי סרטים" מתוך "אין לך אוויר", כנ"ל).
אבל לעדאקי אין מספיק קלפים טובים בערימה שלו, בתקווה שיהפכו אותו לאלבום קאלט של צעירים (ואולי מראש לא אמורים להיות לו). יותר מדי מהבדיחות הן בינוניות ויותר מדי טקסטים הם בנאליים, ואווירת הכיף והצחוקים לא מצליחה לחפות על כמה שירים לא מספיק טובים. ביניהן אפשר למצוא את הפנינים, שמתגלמות דווקא בשירים הרציניים יותר: השיר הפותח "ללכת", שמדגים עד כמה עדאקי חכם כמבצע ומספר טוב כשהוא במיטבו; "מתוך געגוע" קורע הלב בכנותו שמככבת בו המלודיקה של אלרן דקל (שגם הפיק); ו"נועה" הפשוט והיפהפה.
עדאקי וירון שניהם חרוצים ומופיעים בלי סוף, ולשניהם יש את קהל המעריצים הנאמן שלהם, אך ככל שהם יוצרים יוצאי דופן במוזיקה הישראלית הם מדגימים עד כמה האינדי המקומי התרחק מהמיינסטרים ואיבד את הקשר איתו. קשה להאמין שרוב גולשי וואלה! או לחילופין מאזינים שלא הכירו עד כה את ירון ועדאקי, יתחילו לאהוב אותם בהמוניהם. הם פשוט אחרים, זמרים שאינם זמרים, מתקשרים הרבה פחות ומכוונים למקומות שלא תמיד עושים נעים, שהאוזן הישראלית התרגלה כבר להתעלם מהם. מי שבכל זאת יתקרב ויתאהב, הרוויח.
שיר אחד בשבוע
היות ואריק ברדון מהאנימלס בכל זאת הגיע למרות שנטען אחרת, היות ותיסלם לא ביצעו בסוף אף שיר יחד אתו, היות שיש משהו מספיק קרוב: "רחוק רחוק מכאן" - גרסת אריק איינשטיין (והאיינשטיינים!) ל"בית השמש העולה". המילים בעברית הן של לאה נאור. השנה 1966.