רעש וסלסולים: האלבום הכושל של יהורם גאון

    יהורם גאון רצה להדגים איך עושים מוזיקה מזרחית שאיננה "זבל", אבל הפגין בעיקר את חוסר הכשרון שלו בז'אנר. וגם: החיבור של מרגול וזהבה בן לא עובד. טור מוזיקה ים תיכונית

    חגי אוזן

    גם אם הוא לא יודה בכך, נראה שלחיבור בין יהורם גאון לעמיר בניון יש מטרה אחת: להראות לכולם איך אפשר לעשות מוזיקה מזרחית איכותית. האמירה הידועה לשמצה של גאון, "המוזיקה המזרחית היא זבל שהשטן לא ברא", מרחפת מעל החיבור עם בניון. הפרי של החיבור הזה הוא "כביום היוולדי", אלבום שאם לא האמירה השערורייתית, ספק אם היה יוצא לעולם.

    אולי בגלל זה התחושה הראשונה שעולה מהאזנה לאלבום הזה היא של משהו מאולץ. "כביום היוולדי" הוא אלבום שעטנזי שמדביק מוזיקה שלא בדיוק מתאימה ליהורם גאון. הלחנים המתפרצים של בניון הופכים למשעממים נוכח הביצוע האנמי של גאון, שלא מאפשר להם לרחף. ליהורם גאון אין דם בגרון, וזה מאוד קריטי ליצירות של בניון: לא צריך לדמיין מה היה קורה אילו זמר ים תיכוני של ממש היה נמצא בעמדת הביצוע. השיר "תן לי כוח" הוא דוגמה כואבת ללחן שפשוט התבזבז. יש לפחות עשרה זמרים שהיו מבצעים אותו טוב יותר – חלקם נכללים, ככל הנראה, בהגדרה של גאון ל"זבל שהשטן לא ברא", ובכל זאת בכל מה שקשור לביצוע בסגנון הזה, הם זמרים הרבה יותר טובים.

    עוד בוואלה! NEWS

    הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    גאון הוא שחקן הרבה יותר מאשר זמר. יש לו יכולת משחק שמאפשרת לו להביע את המילים ולייצר רגש, ובכך הוא מצליח. שירים שבהם האיכות הזו באה לידי ביטוי הם "תתכונן קצת לסתיו" ו"הרי החדשות" – אבל מעבר לכך, שיממון.

    מבחינת ההגדרה המוזיקלית, זהו אלבום ים תיכוני שנע בין שאנסון צרפתי למוזיקה אנדלוסית. ההפקה המוזיקלית פסטורלית ומעניקה אווירה נפלאה שכאילו פורשת שטיח אדום בפני הזמר, למרות שנכון היה אולי לנסות לקחת בחשבון את הביצוע המעונב של גאון ולהעז טיפה יותר. המופרעות של בניון נעלמה כמעט לחלוטין באלבום הזה. בניגוד לישי לוי באלבום "את" ובדומה לגידי גוב עם "מי תרצי", יהורם גאון לקח את השירים אליו ולא ניסה להתחבר לרוח של בניון. מי שהיה צריך לעשות את המלאכה הם המפיקים המוזיקליים ליאור שושן ואודי תורג'מן, שהעדיפו במקום זה לצייר תמונה רגועה, מתוקה ועגולה.

    מה שכן טוב בכל המרכיבים הללו זו העובדה שהם שמים את המילים במרכז. הטקסטים מקבלים מקום של כבוד. גאון, עם הדיקציה המשובחת שלו, עושה המון כבוד למילים, והרי זאת היתה גולת הכותרת בביקורת שלו כלפי הז'אנר. אבל גם כאן מתגלה גאון במערומיו (ואולי זה דווקא בניון): נכון שהטקסט נהגה בדיוק רב ונכון שאין טקסטים "שכונתיים" עם ביטויים כמו "בובה" ו"כפרה", אבל זה לא אומר שיש כאן בשורה. "בסוף היום, כולם מגיעים בדיוק אל אותו מקום, בסוף היום דועכים הצלילים נגמר לו גם החלום", או "אני ואתה לא נשנה את העולם, אם רק נשתנה בעצמנו קצת, זה יספיק בן אדם". קלישאות שהשטן לא ברא.

    סינגלים חדשים

    זהבה בן ומרגלית צנעני – קול העולם

    ברמה התיאורטית, הרעיון לחבר בין זהבה בן למרגול הוא נכון. שתי הדיוות הפצועות מחבקות אחת את השנייה, מחזקות זו את זו בשיר שנכתב בתור דואט מלכתחילה. גם מבחינה ווקאלית יש עניין, אבל ברמה הפרקטית, זה לא עובד. במקום ששתי הענקיות האלה יספקו לנו בלדה גדולה מהחיים, קיבלנו שיר חפלה סתמי, שאגב, הלחן בפזמון שלו מזכיר יותר מדי את "את אהובתי" של שריף. אין זה פלא שאת שני השירים הלחין שי ראובני. באמת חבל.

    גילת יפרח – עוד נשימה

    כבר הרבה מאוד שנים שגילת יפרח מסתובבת בתעשייה. היא היתה בדרך לאלבום לא פעם ולא פעמיים, ואפילו יצאו כמה סינגלים לאורך השנים, אבל זה לא קרה בסופו של דבר. לאחרונה היא חלק מהמופע "עושים שמח" עם ירון אילן ומנסה למנף את זה לטובתה. השיר הראשון שהוציאה כעת, "עוד נשימה", מוכיח שוב שמדובר בזמרת עם נוכחות קולית מרשימה ובגרות שעשויה לעזור לה להגיע אל היעד.

    רעש וסלסולים - לכל הטורים

    מה חשבתם על החדש של יהורם גאון? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully