קשוב מאוד 10: הערבית כובשת את המוזיקה הישראלית

נדיר לשמוע במרחב המוזיקלי הישראלי שירים בשפות שאינן עברית. אמנם, כשאהוד מנור כתב "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי", הוא התכוון בוודאי למשהו אחר, אך במקרה או שלא תיאר במידה רבה עד כמה המגוון התרבותי – וכיוצא ממנו הלשוני – בישראל לא בא לידי ביטוי בזרם המרכזי. בעשור האחרון נדמה שחל שינוי במגמה: לצד קבלה של יותר ויותר מוזיקאים היוצרים באנגלית, החל הרדיו לאמץ (בהשפעה רבה של הפרויקט של עידן רייכל, ואיש לא ייקח זאת ממנו) גם לשונות אחרות, שקבלתן באהבה מאתגרת רבדים עמוקים יותר בחברה הישראלית, ובמיוחד ניבים של הערבית. בשנים האחרונות שמע המאזין הישראלי שירים ברוח זו ממירה עוואד, אישתאר, כנסיית השכל, שמעון בוסקילה ולינה מחול, ובראשית העשור שעבר גם מהראפר תאמר נאפר ולהקתו DAM. אחרי שהדג נחש עשו זאת מוקדם יותר השנה, קבוצת אמנים מנסה הקיץ להוכיח שאפשר לעבור בין הערבית והעברית בטבעיות, וכך לנסות ולאתגר את השיח בישראל, את ההפרדה התרבותית וגם את הגזענות. באופן טבעי למדי, הזירה בה כל זה מתרחש היא יפו המעורבת, המגוונת, על שכונות היוקרה והסמטאות המוזנחות והמלוכלכות שבה.

סיסטם עאלי, חבורה די גדולה – כעשרה מוזיקאים – שפעילה ביפו כבר 7 שנים, מעניקה דוגמה טובה לניסיון הזה באלבום הבכורה המגובש שלה (ובו שישה קטעים). ההיפ הופ שלהם מושר בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית, והוא בוטה וכועס ופוליטי, קצבי מאוד, ולא מתנצל על כלום. אם במוזיקה הישראלית שירי מחאה הם לכל היותר מרומזים כמעט תמיד, אז כאן המתקפה היא חזיתית – "מלחמה של הלשון" נגד "האימה ממי שהוא לא אתה", והמוזיקה מגוונת בהתאם בהשפעות של מוזיקה ערבית ורוסית (עם אקורדיון דומיננטי), ואפילו נגיעות של רוק. אם תרצו, הביסטי בויז יושבים עם טיפקס על בקבוק של עראק. אם תאזינו, תשמעו שם גם ציטוטים של פוליקר, חווה אלברשטיין, אריס סאן ואפילו פראפראזה על "שבחי מעוז", מהמנוני מלחמת ההתשה של נעמי שמר: "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר – כל חשכת היום הזה תנוס מהאש של המחר".

אחד הדברים המרעננים בסיסטם עאלי הוא שהם מחזירים את ההיפ הופ לנקודת המוצא שלו – שירת סלאמס מרחובות "של עיר אוכלת אספלט ואדם, שותה שירה וחול ודם... זה מה שמזיע באגרוף שמוקיע את כל הרוע שמצדיע אל הסדר הישן" ("יאפאוויה"), כשבישראל העדיפו רוב הזמן היפ-הופ של פאן, מסיבות ובחורות. דבר אחר הוא השותפות של חברי הלהקה – כמעט כולם שרים וכל הזמרים מערבבים בין השפות בשירה שלהם. בכל זאת, בולטת במיוחד אמנה ג'רושי, בקול קטן, אחר, אך בטוח בעצמו. הקטעים שלה עוצמתיים מאוד.

נדבר גלויות: אני לא דובר את כל השפות שחברי סיסטם עאלי שרים בהן, וכמוני, סביר להניח, רבים אחרים. אפשר היה להתגבר על המכשול הזה, אבל חברי הלהקה בחרו – וטעו – שלא לצרף את מילות השירים לחוברת האלבום, ולו בשפות המקור. ככל שתכבד את האמירה האמנותית, המילים והמסרים הולכים לאיבוד בדרכם למאזינים שפשוט לא דוברים ארבע שפות. במחשבה רחבה יותר, להרכב יש קושי ביצירת שירים קליטים יותר, כאלה שישמשו סוכנים להעברה מיטבית של המסרים שלו. זאת ועוד, טקסטים פוליטיים נוטים להפוך לפלקטים, ויש מי שיאטום את אוזניו לשמע חלק מהשורות. זו בחירה של מוזיקאי עד כמה מתקשר הוא מעוניין להיות, ולפעמים דיאלוג זניח יחסית לזעזוע באמנות פוליטית, ובכל זאת: זה לא מקרה שהקטע המעניין ביותר באלבום הוא דווקא שיר פחות פוליטי בשם "אידיאלם", המדבר על אובדן של חברים, מדריכים ומשפחה (וכולל שורה נפלאה על "מלחמת ההתשה של הזיכרון בשכחה").

ואמנם, מי שמשלבת עברית וערבית ממקום הרבה יותר אישי היא חברת האנסמבל, לונא אבו נסאר, באלבום הבכורה שלה שיצא אף הוא לאחרונה. אבו נסאר, בוגרת בית הספר Muzik שזכורה מאלבום המחווה לאהוד בנאי והפליטים "עבודה שחורה" (במסגרתו ביצעה את "ממשיך לנסוע"), הקליטה את האלבום כפרויקט הגמר שלה: אינטרו ושמונה שירים, שקטים, מינימליסטיים באופיים, שהקול שלה הוא הגיבור המרכזי שלהם. במובן מסוים, מה שאצל סיסטם עאלי הוא אקט פוליטי מובהק אצל אבו נסאר הוא פשוט חלק מהזהות שלה כערביה שיוצרת בסביבה ישראלית-עברית, שמתמקדת דווקא בפרטי, במשפחתי. העובדה הזו, בשילוב האינטליגנציה שלה, הקול המיוחד ויכולות התמרון שלה איתו – פשוט תקשיבו איך היא לוחשת, נמתחת, נאנחת – הופכות את אבו נסאר למשהו שהוא הרבה מעבר לקוריוז נישתי: יוצרת משמעותית, רגע לפני שהיא הופכת באופן רשמי להיות הדבר הבא.

יחד עם ההפקה, גם הטקסטים של אבו נסאר מתעקשים להיות קטנים, להגיד הרבה במעט מילים, בעדינות. החוויה היא מאוד נשית – גם הדמויות שמופיעות בשירים, לפחות אלו דוברי העברית, הן נשים – ואינטימית, עירומה ממניירות, מזעקות מזויפות, מהפקות מנופחות. הדמות שקופצת לראש מיד היא אתי אנקרי, עם הקול ועם המשחק ועם האמת.

יש כאן גם בוסריות. אבו-נסאר עוד צריכה להתקדם ולהיות מבצעת יותר בטוחה בעצמה וכותבת פחות סגורה, אבל בהתחשב בראשוניות של היצירה, האלבום שלה משמח מאוד. במיוחד, משום שליד שירים שצועקים את הפוטנציאל שלה, יש גם פנינה אמיתית, מושלמת ומבהיקה – "אספר לך", קינה על יחסי אם ובת מורכבים, ובאחריות אחד השירים הכי יפים ששמעתם השנה: "אספר לך על אויבים ורוחות רפאים משנות ה-80 ... ירח שלי, תעצמי עיניים. אל תדאגי. אתן לך הכל, אבל אין לי". עולם שלם בארבע דקות, כשכל מילה אומרת בו הרבה יותר מאשר את עצמה. מילים, שפה, זה כל הסיפור כאן.

אביתר בנאי – יפה כלבנה

שיר אהבה יפה וחדש מאחד האלבומים המצופים ביותר של התקופה הקרובה, אף כי השיר הזה, כמו קודמו "תל אביב", אמנם ארוז בעטיפה יפהפייה אך מרגיש מרוחק ומהורהר מתמיד.

לילך רזאל – קרוב מדי

שיר בכורה לחברה נוספת במשפחת רזאל, אחות לניצן-חן (שמנגן הרבה עם אהוד בנאי) ובת דודה לאהרן ויונתן. בניגוד לרוח המוכרת מבני המשפחה, לא מדובר במוזיקה דתית או משהו שדומה לה, אלא בשיר פופ-רוק פשוט למדי, שמח אמנם, אבל לא מעניין כל כך.

שלומי סרנגה – לחיות איתך

גם את הסינגל הזה, השני מאלבומו החדש, כתב והלחין סרנגה, והוא פשוט וחמוד להפליא. בלי להתיימר, ועם משפט מוזיקלי קטן ומוצלח – פשוט לא צריך יותר.

רוני סילבר – השמלה ממדריד

לא בטוח שעל זה חשב יהלי סובול כשכתב את השיר, אבל גרסת הדאנס הזאת רק מוכיחה עד כמה השיר המקורי היה להיט ענק ואחד השירים הגדולים של מוניקה סקס לדורותיה. דווקא לסילבר, הביצוע הזה – שכולל פתיחה תמוהה מאוד – לא הכי מחמיא.

שיגעון כוורת שני רק לשיגעון יוסיין בולט. לכבוד אלוף העולם הטרי והאיש המהיר ביותר בעולם, קבלו את שירו של ההרכב האגדי ומאת דני סנדרסון שכאילו ניבא את קיומו של בולט, מתוך האלבום "צפוף באוזן".

קשוב מאוד - לכל הטורים
מה דעתכם על לונה אבו נסאר? ספרו לנו בפייסבוק