זה לא אמור היה לקרות ככה. לא עכשיו. כל הגוף רועד מצמרמורת. גבריאל בלחסן מת צעיר מדי. אגדת רוק בחייו, ולרוע המזל גם במותו בטרם עת. אולי עכשיו יסגור את החשבון הארוך שלו עם אלוהיו, אולי סוף סוף, הנשמה הפצועה שלו תזכה למעט מנוחה בדשא הגדול של תלמי אליהו של מעלה. כל מה שנותר עכשיו זה רק שממת עולם. דממה של סוף.
לא היה שום דבר דומה לתהומות שהביאו בלחסן ושותפו אביב גדג' לאלג'יר, הלהקה החשובה של דורה, מסוף העולם המדברי ששמו תלמי אליהו. שני אלבומים - "נאמנות ותשוקה" ו"מנועים קדימה" - שכל כולם כאוס של אמונה ושברה, מסע אל הגיהנום להביט בפרצוף של הנפש במערומיה ובחזרה רק כדי לצעוק איך גם כשאתה עף אתה בעצם על הרצפה. קריירת הסולו שלו היתה מופלאה לא פחות, וכללה חמישה אלבומי סולו מופתיים, אלבום משותף עם אחיו ידידיה ועוד אחד שממש עמד לצאת, ורק ממש לפני כמה ימים פרסם כי שמו יהיה "צלקת". שם, בשירים שלו לבד מול העולם, הצעקה שלו היתה נוראה אפילו הרבה יותר, שלובה בין הדימויים המקודשים ביותר למציאות הכל כך עלובה, לסיגריות, לאלנבי המטונף, ללילות שכל מה שהיה בהם זה רק פחד: "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות. כבר בגיל צעיר הבנתי את מה שידעתי כל חיי: ההתחלה היא ריק, הסוף חלול, והכל לא התחיל אף פעם ולא יסתיים לעולם", הוא שר.
נביא הזעם שהיה גבריאל בלחסן צעק בשביל כולם, והיה שם בשביל כולם, ובכל זאת בודד מאין כמוהו. דור שלם של מאזינים מצא במילים הקשות והרכות שלו נחמה והזדהות. יש רגעים בעולם הזה שהבטן מתהפכת והשמיים נופלים על ראשך, וכל מה שנותר זה רק להישאר במיטה, בחדר, עם סיגריה או משהו ברוח זו, בלי יכולת להביט לעצמך או למישהו בעיניים, בלי יכולת להיאחז בשום דבר, בלי "מקום שבו אפשר לנוח, להניח את הרגליים השבורות ולעצום את העיניים". אלה הרגעים שבהם הקול של בלחסן בקע מהרמקולים, והיה לך חבר שם.
בלחסן היה אדם חולה מאוד. המאניה-דיפרסיה שלו גבתה ממנו כל סיכוי לשלווה, וכנראה גם את חייו בסופו של דבר. בגללה המעיט בהיחשפות לתקשורת, ובגללה נמנע בשנים האחרונות מהופעות חיות. העולם אוהב ככה את גיבורי הרוקנ'רול שלו: קדושים מעונים, מיוסרים, בוערים. אבל אין בזה צדק ואין בזה אהבה, ואלה שני דברים שהגיעו לבלחסן. הרבה אנשים טובים מסביבו, ובעיקר משפחתו, ניסו בכל מאודם להעניק לו אפשרויות למעט שלוות נפש. לפחות הוא לא סובל יותר, אנשים אומרים מסביב, ואולי הם צודקים.
אם יש מורשת שתישאר מבלחסן למעריציו הרבים ולאלה שעוד יגלו אותו בעתיד, היא לא מורשת העצב הגדול והקדרות והזעם והתסכול שהופיעו בשירים שלו. זאת תהיה מורשת של חסד, של חיבוק, של פיוס עם השדים, של הרצון להיות אנשים טובים יותר. של הדברים שהוא כמה אליהם ביצירה שלו לכל אורכה. ומכל המילים שעוד יישפכו על המוזיקאי הענק הזה ועל הלב הגדול שלו, מוטב להיפרד במילות ה"תפילה לשלום" שהלחין. תודה.
עשה אותי כלי לשלוותך
במקום שבו מקננת שנאה - תן לזרוע אהבה
ובמקום שבו יש עלבון - תן סליחה
במקום שבו יש סכסוך - תן אחדות
במקום בו טעות - תן אמת
ובמקום שבו יש ספק - תן אמונה
במקום בו יש ייאוש - תן תקווה
במקום שבו צללים - אור
במקום שבו עצב - שמחה
עשה שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם
שלא להיות מובן - אלא מבין
שלא להיות אהוב אלא אוהב
כי כאשר נשכח את עצמנו - נזכה לקבל
וכאשר נסלח ייסלח לנו
וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח.