ההופעה של סקאנק אננסי, שהתקיימה אמש בזאפה אמפי שוני, אמורה היתה להתקיים בנסיבות משמחות יותר. כבר בדרך להופעה צפו ברשת החדשות העצובות על מותו של המוזיקאי גבריאל בלחסן. מה עושים עם המידע הזה? איך מעבדים אותו בזמן הופעה שאמורה להיות משמחת? הרי אם ההופעה תהיה מהנה, מה זה אומר על תחושת האבל? ואם השירים יהיו מרגשים? ומה אם אי אפשר באמת להתרגש משירים אחרים כשבראש מתנגנות המילים של בלחסן, מהאמנים החשופים והעצובים שהיו לנו? אין ספק שזו סיטואציה מוזרה. בשום מקום אחר סקאנק אננסי וגבריאל בלחסן לא היו אמורים להיפגש. אבל זה קרה אמש בשוני, עבור חובבי מוזיקה רבים, וללא ספק הטיל צל על הערב. כמובן שזו אבחנה אינדיבידואלית, סובייקטיבית, ולגמרי לא הוגנת כלפי הלהקה, שהגיעה במיוחד מאנגליה לשתי הופעות בישראל. עבור סקאנק אננסי והקהל שמילא את האמפי, זו היתה חגיגה אמיתית מהתו הראשון ועד לסיום ההדרן.
(לגלריית תמונות גללו למטה)
למרות שהתאחדה ב-2009 והוציאה מאז שני אלבומים טובים (גם אם לא בולטים במיוחד), זו להקה שתמיד תיזכר כסמל של שנות ה-90 להקה בריטית שהתעלמה מהפטריוט-אקט של ימי הבריט פופ וניגנה רוק אמריקאי ברוחו. לאמריקה היא לא פרצה, בבריטניה היא לא זכתה למעמד איקוני כחבריה עטופי היוניון ג'ק, אבל מספיק מדינות, ואנחנו ביניהן, שמרו לה חסד נעורים. והאמת, העובדה ששני המופעים היו סולד אאוט לא באמת צריכה להפתיע, במיוחד את מי שכבר ראה את קייס צ'ויס ממלאים את הבארבי פעם אחר פעם. אנחנו מדינה חובבת נוסטלגיה. במיוחד ניינטיז. במיוחד רוק. ואם אפשר שיכלול טקסטים פמיניסטיים בועטים, אז בכלל.
הסט היה בנוי באופן מושלם ואיזן בדיוק רב בין השירים הישנים לחדשים. התקבלה תחושה שמצד אחד הלהקה לא מתביישת בחומר החדש, ומצד שני לא משחקת אותה הארד טו גט עם הלהיטים. הקהל, מצידו, קפץ ומחא כפיים גם בשירים הפחות מוכרים, ובתמורה זכה להפתעות מרגשות. למשל השיר "Secretly", אולי הלהיט הגדול ביותר שלהם בארץ בחסות גלגלצ, שנוגן כבר כשיר הרביעי, או "Weak" ו"Hedonism", קלאסיקות שבקלות היו יכולות לסיים את ההופעה בכבוד, אבל בוצעו במלוא תפארתן כבר באמצע. יש משהו מאוד משחרר בלהקה שמבצעת את השירים האהובים עליך, וחוסכת את התהיות המטרידות "ינגנו או לא ינגנו?". התשובה אגב, לגבי רוב הלהיטים, היא "ניגנו".
מהרגע שסקין עלתה לבמה עם מכנסיים מנצנצים, חולצה מנופחת ופלומת שיער מחומצנת, נפרץ סכר של אנרגיות ממנה אל הקהל. מדובר בפרפורמרית בכל רמ"ח אבריה, ובתום המופע אכן היתה תחושה שהיא הפעילה כל אבר ואבר. אבל מחמאות מגיעות לא רק לסולנית. גם שלושת החברים האחרים, קאס, מארק ואייס, עשו עבודה מצוינת, ובלי יותר מדי תוספות מיותרות (היו אולי שני סימפולים, וכמה צעצועים שסקין הביאה אל הבמה בשירים מסוימים), נתנו את המקסימום שטריו רוק גיטרה-בס-תופים יכול לתת. הסאונד היה עשיר, מגובש ובעיקר מאוד סקאנק אננסי, כמו שזוכרים מהאלבומים. ונסלח לבסיסט, קאס, ששכח את הליין "שהוא עצמו כתב", כפי שצחקה עליו סקין בשיר "Tear the Place Up", שפתח את ההדרן. בסוף ההופעה, לאחר ביצוע מרגש ל"Follow Me Down", נפרדה הלהקה עם השיר "Little Baby Swastika", וסקין החליטה לרדת אל הקהל. היה משעשע לשמוע אותה חוזרת ואומרת למאבטחים הישראלים, שהתעקשו ללוות אותה ולנסות להחזיר אותה אל הבמה, ש"זה בסדר והיא בידיים טובות". בעיקר, זה נתן תחושה של קירבה אמיתית בין הזמרת לקהל שעטף אותה והתרגש מהמחווה.
סקאנק אננסי אולי לא המציאו שום גלגל, וחוץ מלמעריצים שרופים אין להם יותר מדי מה לתרום בנוף המוזיקלי של 2013. אבל יש להם נוכחות מוזיקלית וגם ווקאלית (סקין לא פספסה אף הזדמנות להוכיח זאת), וההופעה שלהם היתה מקצועית וכובשת. זאפה אמפי שוני התגלה כלוקיישן מושלם להופעות, עם סאונד טוב אווירה מיוחדת ולוח זמנים מושלם (ההופעה התחילה ב-21:20! קהל הבארבי יכול רק לקנא). רק החום והלחות הזכירו לנו שמדובר בקיץ ישראלי. הקהל קיבל אהבה והחזיר אהבה. בסופו של דבר, גם בערב כבד שכזה, עם כל הרגשות המעורבים שצפו, היה נדמה שכל מי שהיה נוכח באמפי לקח חלק באופוריה ויצא עם חיוך על הפנים.
