לא עומד בפרץ
דובר רבות לא פעם ב-15 השנים האחרונות על חידושים ים תיכוניים לשירי ארץ ישראל. היו שראו בכך אמירה פוליטית-חברתית על החלפת נראטיב מוזיקלי אחד באחר, או שילוב קולות אחרים בקאנון שמור ומסוגר. עם או בלי כוונה, שיר הנושא של האלבום החדש של משה פרץ נקרא "כל המילים השמחות", צירוף מילים שכבר שמורה לו משמעות בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית, כמילים הפותחות של "מלכות החרמון" של להקת פיקוד צפון, אחד הלהיטים הגדולים של הלהקות הצבאיות בכל הזמנים. אל תטעו, משה פרץ לא כיסה את שיר השנה של תשכ"ח ואחד מהמנוני האופוריה של פוסט מלחמת ששת הימים, אבל במעמדו כאחד המוזיקאים הבולטים ביותר במוזיקה הישראלית של היום, השאלה שצריכה להישאל סביב "כל המילים השמחות" היא האם משה פרץ הצליח לבסס בו מורשת, לעשות עוד שלב לעבר הגדולים ביותר, לנכס לעצמו את צירוף המילים הזה. על פניו, התשובה המסתמנת היא לא.
מאז פרץ לתודעה, משה פרץ נתפס כיוצר פופ ייחודי, אפילו בעל סממנים חדשניים מסוימים. יחד עם דודו אהרון, השניים הובילו דור חדש של זמרים מוכשרים שגם כותבים ומלחינים בעצמם, עם חזון הפקה מעודכן יותר מאשר הדור המסלסל הקודם. עם ההצלחה הגיעו ההצעות מהפריים-טיים, ובעוד אהרון (שלהבדיל ממנו, השיח הכללי כלפי פרץ הרבה יותר אוהד וחיובי) מצא את עצמו בלה לה לנד או מחפש כלה בגרסה הישראלית של "הרווק", פרץ הלך לכס השיפוט של "כוכב נולד", "בית הספר למוזיקה" ובקרוב גם של "אקס פקטור". כל אלה, לצד שורת להיטים בגודל כמעט מפלצתי, קיבעו אותו כזמר אהוד ומוערך בקרב רבים, מעבר לגבולות של מוזיקה ים תיכונית. לכן, אלבום חדש שלו הוא אירוע. לכן, מסינגל חדש של משה פרץ מצפים שיהיה לפחות "זיקוקים" או "שתיים בלילה".
למרבה הצער, אין לזה כיסוי ב"כל המילים השמחות". השיטה המרכזית כאן היא ירייה לכל הכיוונים ואין מה לומר: "כל המילים השמחות" הוא אלבום מאוד מגוון. יש פה בלדות שקטות על אהבה, רטרו מזרחי בנוסך שהפך לפופולרי בשנים האחרונות, שירים קצביים עם נגיעות של רוק ואלקטרוני, אפילו נגיעות איריות ("מתח באוויר"; אגב, פרץ עשה את זה גם בעבר עם "אשמור עלייך"). כמוזיקת פופ, הכל בנוי היטב לפי הספר. רק דבר אחד חסר: בול פגיעה, ניצוץ שהופך שיר למשהו גדול באמת, פזמון נדיר או רגע ווקאלי מהפנט, מהסוג שהוא הוכיח בעבר שיש לו בשפע. ואם כבר שפע, זו הבעיה המהותית השנייה באלבום: המחסור בשירים גדולים בולט במיוחד על רקע העובדה ש"כל המילים השמחות" הוא אלבום ארוך הכולל 16 שירים, וכמו כל אלבום שכולל 16 שירים, אפשר היה לקצץ ולהדק אותו ברבע לכל הפחות.
זה ממשל לא אומר שהשירים באלבום רעים. יש כמה קטעים טובים מאוד: למשל "הטעם הישן" שמצד אחד קורץ לווריאציות ותיקות יותר של מוזיקה מזרחית ("אני חושב שזה הזמן לחזור לטעם הישן עם הבוזוקי והעוד"), ומצד שני משלב באמצע גיטרות ותופים רוקיים מאוד, ושיר טוב אחר, "את שאהבה נפשי", שמשלב טקסט טוב וביצוע עוצמתי ומרגש. אם מסתמן איזה כיוון מעניין בכל זאת ב"כל המילים השמחות", הרי שהוא מגולם בשני השירים האלה ובאופן שבו הם מציגים לראווה את השליטה של פרץ במגוון של אזורים מוזיקליים. לצדם, יש פשוט יותר מדי שירים - גם הסימפטיים שבהם ("גר בליבך" ו"זיכרונות" השקטים או הדואט הקצבי "מול כול העולם" עם ליאור נרקיס, למשל) - שנשמעים נוסחתיים במקרה הטוב, מעייפים במקרה הרע ומרגיזים במקרה האיום ונורא, כמו מיצג הקיטש ומסחטת הדמעות (ובסופו של דבר, הרייטינג) שהיא הדואט "ילדה קטנה" עם אגם בוחבוט, כוכבת "בית הספר למוזיקה". כדאי לפרץ לשים לב לתהליך שעבר אייל גולן בשנים האחרונות, איך המציא את עצמו מחדש כאמן בעל אמירה מובחנת ומודעת יותר מתמיד (אם באים לקראתו ומתעלמים מביצועים של שירים כמו "בגופיה צמודה"). "כל המילים השמחות" לא מקדם אותו לעברו של גולן אפילו לא במעט.
סינגלים חדשים
"המראות" - חוה אלברשטיין
השיר המרגש מכולם באלבום האחרון, המופלא והעצוב של אלברשטיין, "ואיך אצלך", הוא לחנו של ערן וייץ למילים של יצחק פטיש. כל כולו של האלבום, העוסק בעיקר בזקנה ובאבל של אלברשטיין על בעלה המנוח נדב לויתן, מתמצה לתוך משפט אחד קורע לב: "מאז שנפרץ הצמד העולם התבלבל לחלוטין. לא תכיר בו עץ או אבן, אולי לא תכיר גם אותי".
"לעוף ברוח" - יוני יעיש
יעיש מסומן כבר זמן רב כיוצר צעיר בעל פוטנציאל עצום, בין היתר על ידי גדולים כאביהו מדינה ואייל גולן, לו כתב יעיש את "זר כיסופים". עם קול באזורים ששמורים בדרך כלל לעמיר בניון, יעיש מביא שיר עצוב אך קצבי, ומעט מפוספס. הפקה קפדנית יותר הייתה עשויה לשרת אותו יותר.
"לילה טוב" - איה כורם וגידי גוב
גידי גוב בדרך כלל בוחר בקפידה את שיתופי הפעולה שלו, כשכמעט כל שיר שהוציא בעשור האחרון נחשב למעולה. "לילה טוב" שכתבה והלחינה כורם הוא חמוד אך פשטני ("לילה טוב לי ולילה טוב לאף אחד"), ועל פניו לא מתעלה על פני חומרים אחרים של גוב או של כורם עצמה.
"מענה קולי" - החצר האחורית
הסופר-גרופ של יענקלה רוטבליט, תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן משחרר שיר חדש מהפרויקט המדובר, כשהפעם הזמר המוביל הוא רונן, והשיר עצמו מוקדש לרחל המשוררת ולשמוליק קראוס, חברו הטוב של רוטבליט, ומאזכר את שירם "זמר נוגה (התשמע קולי)". שילוב הקולות וההפקה המוצלחת של השיר משווים לו סאונד ישן מלפני כמה עשורים, וזה מצוין.
שיר אחד בשבוע
בימים אלה שבים הילדים והילדות אל כיתות הלימוד לעוד שנה במערכת החינוך הישראלית. שירו של עוזי חיטמן, שאהב לשיר לילדים אולי יותר מכל זמר ישראלי אחר וידע להבחין ברגישויות שלהם יותר מאחרים, מוקדש להם.