פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "צל הימים": מנה מרוכזת ומסחררת של סוריאליזם קולנועי

      ההומור המילולי הולך לאיבוד בתרגום מצרפתית והסוף יהרוס לכם את מצב הרוח, אבל זה פשוט לא משנה – "צל הימים" של מישל גונדרי הוא יצירה עוצרת נשימה של גאון מטורף

      "צל הימים": מנה מרוכזת ומסחררת של סוריאליזם קולנועי

      אולי כדאי בכל זאת ללמוד צרפתית. אם לא בשביל לתקשר עם תיירים בתל אביב, לפחות כדי להבין את "צל הימים". זה לא שהסרט מוקרן בלי תרגום עברי, אבל אפילו איתו, ספק אם באמת אפשר להבין את "צל הימים" בלי להכיר צרפתית מקרוב.

      "צל הימים", הספר מאת בוריס ויאן, הוא קלאסיקה ספרותית צרפתית, ואחד מאותם ספרים שנחשבים לבלתי ניתנים להסרטה. הספר הוא כולו להטוטנות מילולית: אין הפרדה בין המציאות והמטאפורה. כלומר, בעולם של "צל הימים", אם אתה מת מעייפות אז מחר תהיה לוויה, וכדי לחתור לסיום צריך סירת משוטים. הסרט, בנאמנות רבה לספר, בנוי כולו ממה שאפשר רק להניח שהוא משחקי מילים צרפתיים. אבל בלי להתמצא בנבכי השפה והתרבות הצרפתית, רוב מוחלט של משחקי המילים, השנינות והמשמעויות הכפולות נעלמות, והכל נראה כמו נונסנס. למה בדיוק הכוונה כשהמארחת במסיבה מציעה לאורחים "תנור קטן" לאכילה, שבעקבות הנגיסה בו הגיבור מתלונן שנתקע לו "קוץ של קיפוד" בפה? האם זה מקובל שמוזיקה טובה מעגלת את פינות החדר? אודרי טוטו נעשית חולה כשגדלה לה שושנת מים בתוך הריאה – האם "שושנת מים" היא המילה הצרפתית ל"סרטן" או משהו? בנקודה מסוימת גיבור הסרט פותח כספת בעזרת שני מפתחות – מפתח סול, ומפתח פה, וההקלה היא מוחשית: סוף סוף, משחק מילים שעובד גם בעברית.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "אוהבת? גנבתי מהפרסומת של יופלה". מתוך "צל הימים" (צילום: יח"צ)

      שלא תהיה טעות: גם בלי להבין את הכוונה, הסרט הוא חוויה – רק שהוא פרוע וכאוטי עוד יותר משהיה אמור להיות. ‏"צל הימים" הוא הסרט הכי מישל גונדרי שנוצר אי פעם. מי שאהב את הקליפים של הבמאי המהולל עבור ביורק, ‏מאסיב אטאק והווייט סטרייפס, מי שנהנה מ"מדעי החלום" ומעריץ את "שמש נצחית בראש צלול" – ‏בצדק, הכל בצדק – ייהנה אולי לשמוע שהפעם, גונדרי לא מרוסן כמו בכל אותם פרויקטים ‏קודמים. "צל הימים" הוא תמצית מישל גונדרי מרוכזת, בלתי מהולה ופרועה לאורך שעתיים עמוסות ‏ודחוסות בהמצאות ויזואליות וטירוף. חלק מזה ייראה מוכר לוותיקי גונדרי: לאיש יש סגנון מאוד מובחן, ‏והוא אוהב לחזור שוב ושוב לאותן טכניקות ורעיונות: משחקי פרספקטיבה, אנימציית סטופ-מושן ‏והקרנה אחורית, והכל בלוק עשה-זאת-בעצמך, כאילו חובבני, כאילו נוצר בחצר האחורית, ‏מקרטון, דבק, צמר פלדה ורצון טוב. הסרט לא כולל – כמעט, או אולי בכלל – אנימציה ממוחשבת: הכל ‏נעשה ידנית. לכן כל סצינה דורשת התבוננות בשני מישורים: הצפייה הפשוטה, והניסיון האינסטינקטיבי להבין ‏איך עשו את זה. לכל חובבי גונדרי הסרט הזה הוא סעודת ענק גדושה עד כדי כך שחייבים לראות ‏אותו בהילוך איטי, או שלוש פעמים לפחות, כדי לקלוט את הכל.‏

      מתחת לעומס היצירתי הזה, העלילה תופסת מקום שולי. היא באמת לא מורכבת: בחור פוגש בחורה, בהתחלה הם מאושרים, אחר כך הכל מתמוטט. בתחילת הסרט העלילה נראית כמו תירוץ חלש לקישור בין ההמצאות המטורפות של גונדרי, אבל כרגיל, אנחנו לא מזהים את מה שיש לנו עד שאנחנו מאבדים אותו: הצניחה מאושר לאומללות היא כל כך חדה שאפשר לקבל סחרחורת. כל מה שהפך את הסרט לצבעוני ועליז בתחילתו הופך למעיק וקודר לקראת סופו, והתוצאה היא מעיכת מצב רוח מוחלטת. כמעט מתחשק לצעוק על גונדרי "למה עשית לנו את זה? בשביל מה התאמצת כל כך להראות לנו עולם יפה, צבעוני וקופצני, אם כל זה מוביל רק לייאוש ואובדן? מה עשינו לך רע? ואל תגיד 'גם אצל ויאן זה היה ככה'. זה לא תירוץ!"

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "לעזאזל איתך, שי אגסי, הדבר הזה לא עובד!" מתוך "צל הימים" (צילום: יח"צ)

      אבל אי אפשר לכעוס על גונדרי יותר מדי. "צל הימים" הוא סרט עמוס, מתיש, ובחלקו – מדכא טילים, אבל אם תוותרו עליו, אתם תוותרו על משהו כמו 40% מכל היצירתיות שתוכלו לראות בקולנוע השנה. גונדרי הוא אולי מטורף, אבל הוא גאון.

      "צל הימים": מישל גונדרי על הסיוט ההוליוודי והחלום הצרפתי
      ראיון עם אודרי טאטו כוכבת הסרט "צל הימים"
      "צל הימים": רומן דוריס מבקש - "תפסיקו לחשוב שאני לא יותר מצ'ארמר צרפתי"

      מה חשבתם על "צל הימים"? ספרו לנו בפייסבוק