הקטע העוצמתי מכולם באלבום החדש והחמישי במספר של אביתר בנאי, "יפה כלבנה", הוא ניגון חסידי ללא מילים בשם "שלוש תנועות". זה אומר דרשני: מכל המעלות שיש למוזיקאי הענק שהוא קול מלאכי, מוזיקליות אינסופית ועוד הרבה דברים אחרים אוהביו של אביתר בנאי אוהבים אותו בזכות מה שהוא אומר להם במילים, אותן מילים שוברות לב, גם אם מעורפלות לפעמים, ואיך שהן נהגות בפיו בנוסח הכל-כך אופייני לו. לא לטעות למרות הניגון המפעים, "יפה כלבנה" הוא לא אלבום "דתי", אם קיימת בכלל הגדרה כזאת, והוא משמעותית פחות נובר במטענים האלה מאשר קודמו "לילה כיום יאיר". אבל זה כן אומר משהו על ההתכוונות של בנאי, על המקום שהוא מרגיש בו בבית, על התפיסה העצמית שלו ככותב ועל מה שהוא רוצה לומר (לאו דווקא במילים) כיוצר. איך מתארים את זה במילים? האותיות פורחות באוויר.
כבר מעל 15 שנה שאביתר בנאי הוא סוג של עילוי נדיר במוזיקה הישראלית, מהאמנים הצעירים הבודדים שהם סוג של קונצנזוס, וכל שיר חדש שלו מייצר גל של התעניינות. הוא שר על אהבה ועל שנאה, שירי זיכרון ושירי מחאה, שירי תפילה, שירי מסע ושירי בדידות, אבל מעולם לא הצליח ממש להתגבר על הצל הענק של אלבום הבכורה המכונן ההוא, ששונו ואסונו מאז ולתמיד. בנאי מעולם לא הוציא שיר ממש רע תחת ידיו, אבל כל פיסת מילים שיוצאת תחת ידו צריכה להתמודד עם הר של ציפיות מ-1997 ומינימום של ציון 10. אולי זה גיל 40, המשפחה והילדים, אולי זה חגיגות ה-15 לאלבום הראשון בסדרת "האלבומים" וההוצאה המחודשת ואולי אפילו ההופעות עם אביב גפן (בנאי מודה לו בחוברת: "למדתי ממך משהו חשוב"), אבל משהו השתנה בגישה של בנאי האיש שחזר בתשובה ומסרב עד היום לשיר כמה משיריו הישנים - בנוגע לראשית דרכו. "יפה כלבנה" הוא במידה רבה הניסיון הכן ביותר שלו להתמודד עם העלייה המטאורית שלו, עם הרגש המתפקע שהוא ניסה לבלום בעוצמה רבה כל כך מאז.
"תל אביב", מהשירים החרדתיים ביותר שהוא שר אי פעם, מסביר את הסיפור: בחלומו הוא חוזר לתל אביב ופתאום לא מוצא את משפחתו וילדיו. "הכל איננו, איפה את? כמה לא מפתיע הרי אם יש משהו שראיתי בחיי זה שאין כלום... כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי", הוא שר במה שיכול היה להיחשב כניסיון נוסף לברוח. ומיד אחר כך ב"נער": "ילד זוהר בקצה מערב ולפניו גאולה. בועט ברוח, שונא את הכל... שנים הוא רודף אותי... והוא לי בן, הוא אבי, הוא אני". זה חוזר בדימוי ששב על עצמו פעמיים באלבום, של מים עולים ושוטפים הכל. האם זה הפחד הגדול ביותר של בנאי? שכל החומות שבנה מאז יפלו בזה אחר בזה? לטבוע בזה שוב?
ואולי דווקא סוף סוף יש כאן באמת השלמה: "גל" (שלהוציא הטקסט, זהה מכל בחינה ל"איפה את היום" של אסף אמדורסקי, חבר משכבר הימים שאמנם מנגן באלבום) מתחיל בנקודת מבטו של הפסנתר בסלון שמביט על בנאי בשעשוע כמו גם בתוכחה. "אני כאן, אני נשאר כאן, אני איתך אין מצב למחוק אותי... לפעמים כשהילדים מתקרבים אליי, באצבעות קטנות מנגנים בי פתאום אני נזכר בך כמו שהיית פעם... ממה אתה כל כך מפחד? על מה אתה שומר שם?... מותר לך לנגן, לצעוק אל השמיים, לשבור את הלב, לבכות ולברך". לפעמים הוא גם מצליח לקרוע בעצמו את המעטפת הנשמרת, כמו במשפט המהמם "תמיד אני צריך להיות הכי חושב בכיתה. כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד" ("גנב" הנהדר, מהשירים הטובים באלבום, לצד "שביר" הסוגר). אבל כל התהליך הזה הוא פנימי, ושם הוא גם מסתיים. המבט מופנה להווה ולעתיד.
אז הוא שר לילדים שלו ("ילדים" הפותח ו"שאו שערים", שתי תפילות דרך אבהיות), ולאשתו (שיר הנושא ו-"I Love You" עם המשפט הכל-כך אופייני "אהובתי אור של שבת"). הכל עטוף כרגיל בגיטרות ובהפקה של אמיר צורף, שותף ותיק לדרך. אותם מפגשי פסנתר-גיטרה-כלי מיתר- אלקטרוניקה עדינה שכל כך מזוהים עם השניים. זה טוב, זה תמיד טוב, אבל בשלב מסוים זה כבר קצת משעמם, קצת צפוי מהמוזיקאי המוכשר הזה, שהיה חלוץ בכל כך הרבה מובנים אחרים. אכן, הציפיות בעטו במוח של האלבום הזה בלי רחמים (בכל זאת, עולם קשוח). זאת גם הסיבה לבעיה השנייה באלבום: אין כאן שירים מושלמים באמת. אין כאן "לילה כיום יאיר" או "תחרות כלבים" או "את שקט" או "יש לי סיכוי". הרבה שירים טובים, מקסימים, מרגשים בחלקם. אבל אף אחד מהם לא בליגה שאביתר בנאי הרגיל אותנו אליה. זה כנראה המחיר המוזיקלי של השלווה היחסית.
קשה לקרוא את המילים בחוברת המילים של "יפה כלבנה", בעיצוב היפה של עירא דיין. אם נחזור לשאלת "שלוש תנועות" שאתה פתחנו, אולי נמצאה תשובה: "יפה כלבנה" הוא אלבום שבו הניגון מנצח את הטקסט, שבו אביתר בנאי מאמין שמוזיקה יכולה להגיד הרבה יותר ממילים. מכל הסיבות שהוזכרו, בד בבד זה גם האלבום שבו אביתר בנאי נפרד סופית ולבלי שוב מהציפיות המחייבות, ומוותר על התפקיד שיועד לו אי-אז כאמן מנהיג. מבחינות רבות זה חבל מאוד.
שיר אחד בשבוע
יום הכיפורים הזה כולו גבריאל בלחסן. גמר חתימה טובה.