וואלה! תרבות מציינת 40 שנה למלחמת יום כיפור

    סליחה ששכחנו: וואלה! תרבות מתנצלת בפני מי שלא קיבל את היחס שהגיע לו השנה

    לא התייחסנו היטב ל"מוארת", התעלמנו שלא בצדק מפיליפ ק' דיק, ונשמט לנו מבין האצבעות התיעודי החדש של איתמר אלקלעי - וואלה! תרבות מבקשת סליחה

    מערכת וואלה!

    מוארת

    סדרות כמו "מוארת" נידונו מעצם טבען לחסות בצל. בעוד "בנות" האולטרה ניו-יורקית או "כתום זה השחור החדש" המבריקה-לעיתים-אך-מתחכמת-הרבה-יותר-מדי, קורצות ישירות למכנה המשותף ההיפסטרי ביותר וזוכות למעמד של סדרות מכוננות, הדרמה-הקומית של מייק ווייט ולורה דרן בחרה בנתיב מעודן יותר, ובהתאמה נתפסה כיצירה מינורית, אישית, כזאת שלא יכולה לכבוש את לב ההמונים או לייצר באזז ממשי. לבסוף היא אכן בוטלה השנה על ידי HBO, אחרי שתי עונות בלבד, בשל נתוני רייטינג נמוכים.

    חבל. בעידן שבו הטלוויזיה האיכותית הופכת למפעל לייצור סדרות "חשובות", כאלה ש"לוכדות את רוח התקופה" ו"משקפות את המשבר של החברה המערבית", "מוארת" הצליחה לעשות את כל הדברים האלה בלי מירכאות מסביב, בלי טיפה של נפיחות ותוך שהיא מתמקדת בסיפור אחד, אלכסנדר פייני ברוחו, על אישה קטנה בתאגיד גדול. הכל היה שם – הקפיטליזם הדורסני, משבר הפמיניזם, התפוררות התא המשפחתי – אבל הכתיבה החכמה והאנושית של ווייט לא נתנה לכל העסק להפוך לאלגוריה פשטנית. הקאסט המושלם והנכונות ולהכאיב לדמויות ברמות לארי דיווידיות מבלי לצלול לרגע לגרוטסקה של דיוויד, הפכו את "מוארת" ליצירת מופת שהלכה לעולמה בטרם עת.

    עוד בוואלה! NEWS

    המייק-אפ שיהפוך אותך לגרסה הטובה ביותר של עצמך

    לכתבה המלאה

    פוסטר, אתה מת

    לפני מספר חודשים שחררה ההוצאה האלקטרונית העברית החדשה טרה את "האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים" – קובץ סיפורים מוקדמים של פיליפ ק. דיק – וזכתה למחמאות רבות, גם במדור הזה, על התעוזה המו"לית ועל הבחירה המצוינת בדיק עבור הכותר הראשון. קצת אחר כך יצא לאור "פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים", קובץ נוסף של סיפורי דיק, שזכה לתשומת לב תקשורתית פחותה – אולי כי כתבות מזן "הסופר הכי טוב שאתם לא מכירים" כבר נשרפו על הספר הראשון.

    אבל "פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים" הוא קובץ טוב ומגוון יותר. הסיפורים בו, כמו בזה שקדם לו, שייכים לתקופה המוקדמת של דיק, אבל כמה מהם נכתבו מעט מאוחר יותר וכבר נוגעים בתחכום ובחתרנות בתימות שיעסיקו את דיק לכל אורך הקריירה הספרותית שלו – שגעון, אובדן תחושת המציאות ומהות האנושיות. הטובים שבהם כבר נושקים לגאונות בפראות הדמיון שלהם: ב"משחק קליפות", למשל, חבורת אנשים שגרים בכוכב מרוחק משוכנעים שתושבי כדור הארץ מנסים לתקוף ולהשמיד אותם – ואז מגלים שהם למעשה חבורת פרנואידים שהתרסקו על הכוכב בדרך לבית משוגעים בחלל, והתחילו להזות באופן קבוצתי שהם מותקפים.

    חשוב לחזור ולהגיד: הוצאת טרה עושה כאן עבודת קודש. ספר סיפורים אחד של דיק הוא הישג בפני עצמו, אבל שניים הם כבר מפעל. האם יכול להיות שההוצאה מתכננת להמשיך בפרויקט הזה עם עוד קבצים, ואולי אפילו להעשיר את הספרייה שלנו בסדרה שתמנה את כל הסיפורים הקצרים שהאיש כתב אי פעם? עד שזה יקרה, כדאי מאוד לרכוש את "פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים".

    רוצים עוד. פיליפ ק. דיק (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    ליבוביץ' – אמונה אדמה אדם

    אפילו בסטנדרטים ההולכים ומתנמכים של המזרח התיכון, זו היתה שנה מחורבנת לשמאל הישראלי, שהתכווץ עוד קצת, הפסיד את האסיסט המושלם של המחאה החברתית ליאיר לפיד ושקע בחגיגה פתטית של משחקי חברה ילדותיים בפייסבוק – משיח הזהויות שיצא לגמרי משליטה ועד מפשעות של גברים באוטובוסים.

    בתוך כל הרעש הלבן הזה, "ליבוביץ' – אמונה אדמה אדם" הייתה אי של יציבות מוסרית, תזכורת שאפשר אחרת. רינת קליין ואורי רוזנווקס התמודדו במיני-סדרה הדוקומנטרית שלהם עם הסתירות הרבות בדמותו של נביא השמאל המקומי, ולא פחדו להתעמת גם עם הבעייתיות הגדולה בו ובמשנתו; אבל בראש ובראשונה הם סיפקו תזכורת רהוטה וצלולה מאוד לעומק החריפות והגאונות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. צפייה בסדרה הזאת היתה לפרקים חוויה מדכדכת כמעט – היא לוותה בהכרה הכואבת בכך שלשמאל כבר אין הוגים מסדר הגודל הזה בארסנל – ובכל זאת היה בה גם משהו מעודד, מרומם נפש, לעיתים אפילו מעורר השראה. עם כאלה סרטי תעודה, אולי עוד יש למדינה הזאת תקווה.

    כבר אין הוגים כמוהו. ישעיהו ליבוביץ' (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

    ארבע שנים של לילה

    הדבר שמייחד את איתמר אלקלעי כיוצר מתעד, זה שהוא מצליח בלי להפוך את עצמו לנוכח באופן מורגש, לבטל משהו מהגבולות בינו ובין המתועד. אלקלעי מצליח להפוך את פעולת התיעוד למעין ממברנה – הסרט סופג אליו את המתועד ולא רק מצביע עליו מרחוק. כך קרה ב"הים הדרומי", כאשר התיעוד עצמו הפך למעט ביזארי, וזמן הצפייה עצמו נמתח לזמן אילתי חמים ודבשי.

    כך קורה גם בסרט התיעודי הנפלא "ארבע שנים של לילה" בו מתלווה אלקלעי לצלם ישעיהו בייטל – בן דור שני לשואה שהתערה משך ארבע שנים בסוף שנות השישים, אל תוך חבורת צעירים צרפתים ניאו-נאצים. בייטל שכמובן לא גילה לחבורה האלימה את זהותו האמיתית, לא הפך מעולם לחלק פעיל מן הכנופייה, אבל רכש את אמונם והפך למעין צלם רשמי שלהם. המצלמה שלו קונה לו זכות כניסה לאירועים אינטימיים, מזעזעים, חשופים ואפילו פגיעים. והצילומים שתפס מדהימים, מורכבים, אמביוולנטיים ולא עושים חיים פשוטים לצופה בהם.

    אלקלעי נכנס בעדינות תחת עורו של המתועד שלו – השפה התיעודית שלו הופכת לבייטלית, זוויות ואופן הצילום מתכתבים עם האמנות של הצלם, והתנועה המתקרבת-מתרחקת ובדיקת הגבולות האפשריים לו – גם הם שרים בקול שני עם פרויקט הסוכן הכפול שבייטל ניהל עם מתועדיו שלו. זהו סרט ניואנסי, מאוד לא "ישראלי", מסרב לקוהרנטיות של התחלה-אמצע-סוף ומפזר קונפטי צבעוני ומפתיע מחייו של ישעיהו בייטל – חידה שנשארת חידה.

    גן עדן אבוד: הסוף

    ב-1993 נעצרו שלושה נערים מווסט ממפיס, ארקנסו, בחשד לרצח אכזרי של שלושה ילדים קטנים, כחלק מפולחן שטני שקשור באהבתם להבי-מטאל. שנה לאחר מכן הם הורשעו בכל החשדות, ואחד מהם אף נידון למוות. זה היה יכול להיות משפט סנסציוני בעיירה קטנה אלמלא הגיעו שני יוצרי קולנוע דוקומנטרי מניו יורק, ג'ו ברלינג'ר וברוס סינופסקי, לתעד את משפט הרצח המדובר – והשתכנעו במהלך הצילומים שהילדים בעצם חפים מפשע.

    סדרת סרטי "גן עדן אבוד" הפכה מאז לאבן דרך בהיסטוריה של הקולנוע התיעודי: בעקבות הסרט הראשון, שליווה את אותו משפט אגדי, קמה תנועת מחאה הקוראת לשחרר את "שלישיית ווסט ממפיס" מהכלא, אליה הצטרפו ידוענים, פעילים חברתיים וגם חובבי הבי-מטאל בכל רחבי ארצות הברית. הסרט השני, שיצא בשנת 2000, כבר לקח חלק בקמפיין מתוזמר היטב לשחרורם של הנערים, ואילו הסרט השלישי, ששודר השנה ב-yes דוקו, הוחזר ברגע האחרון לחדר העריכה, לאחר שהסתבר כי השלושה שוחררו במפתיע מבית הסוהר. בפני עצמו הפרק השלישי קורקטי יחסית, אבל כטרילוגיה, שלושת סרטי "גן עדן אבוד" הם חוויה שאסור להחמיץ: מעבר לעלילת טרו-קריים שומטת לסתות ופורטרט די מדהים של החיים בצד שכוח האל של אמריקה, יש פה גם מקרה מבחן מעניין במיוחד של מערכת היחסים בין המתעד והמתועד – הרי לכם יצירה דוקומנטרית שיוצריה רצו להיות זבוב על הקיר, אבל הפכו לשחקנים מרכזיים בדרמה, ושינו, פשוטו כמשמעו, את סוף הסיפור.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully