40 שנה למלחמת יום כיפור: אמנים חוזרים להופעות בחזית

"מלחמת יום כיפור פרצה בשתיים בצהריים, ובסביבות שבע בערב צלצל אליי אחד המפקדים מחיל האוויר והזמין אותי להופיע. הופעתי אצלו הרבה בזמן מלחמת ההתשה, והוא אמר לי 'זה לא מה שאנחנו מכירים, זה משהו אחר'. לקחתי איתי את פופיק (מרדכי ארנון, נ.מ.) והופענו למחרת. בין קםה קליפורניה וקפה כסית – שם היינו מסתובבים באותם ימים - ראיתי פתאום את לאונרד כהן. זאת הייתה הפתעה גדולה. ניגשתי לשולחן שלו והתחלנו לדבר, והוא הרגיש שאנחנו בצרות. הוא רצה לעבוד בקיבוץ ואמרתי לו 'מה פתאום קיבוץ?, בוא לשיר', והוא אמר שהשירים שלו עצובים מדי. הצלחתי לשכנע אותו, וגייסתי גם את מתי כספי, ונסענו כבר באותו יום לחצור. לאונרד מאוד התרגש, ההאנגר היה מפוצץ חיילים והם קיבלו אותו בשאגות כשמתי כספי מלווה אותו. בין ההפסקה להופעה השנייה הוא כתב את "Lover Lover Lover", ולמחרת כבר ירדנו לסיני. הופענו בין שש לשמונה הופעות ביום, בלי שום הטבות שניסיתי לסדר ללאונרד כמו לישון בחדר מסודר – הוא לא הסכים - אז ישנו בשק"ם על שקי שינה. כשהיינו בשריון הוא רצה להיות שריונר וכשביקרנו בחיל הים הוא רצה להיות צוללן וכשפגשנו טייסים הוא רצה להיות טייס, בקיצור: איש מקסים ומיוחד במינו.

פרויקט מיוחד: וואלה! תרבות מציינת 40 שנה למלחמת יום כיפור

כשאתה עושה שש-שמונה הופעות ביום כשמטוסים עפים מעליך, אתה רק רוצה לרומם את רוחם של החיילים. אני זוכר איך הופענו לצנחנים שיצאו לכיוון סואץ ועמדנו עם הגיטרות ושרנו, ובערב ראינו אותם חוזרים לבית חולים שדה, ועזרנו לסחוב את חלקם על אלונקות עם כל מיני צרות שלא נדע. זה היה מאוד קשה ונחרת מאוד חזק. גם הופעות היו מוזרות, פופיק היה מכוון את הטנקים שיתנו אור ואת ארגזי התחמושת שעמדנו עליהם ועם מגש של ביצים סידרנו איזה פרוג'קטור שייתן בכל זאת איזה אווירה של הופעה. אילנה רובינא גם הייתה איתנו חלק מהזמן, אבל אחר כך כשהתקרבנו לתעלה לא נתנו לה להיכנס איתנו. כשכיתרנו את הארמייה השנייה אז לאונרד אמר שכשהדיפלומטים מגיעים הוא עוזב, ואנחנו המשכנו שמונה חודשים לפחות גם בסיני וגם בגולן".

"חופני סולימאן כהן (אחיו הבכור של יזהר כהן וזמר מצליח בעצמו, נ.מ.) בא אליי ואמר לי שיש מלחמה, ואנחנו צריכים לעשות את הקטע שלנו - אנחנו האמנים. הלכנו ביחד לקרייה, גייסו אותנו ושלחו אותנו לכל מיני מקומות וכל מיני בסיסים. זה זכור לי בהלם כזה, שכל הרעש והאזעקות והמטוסים וההמולה הזו של המלחמה, ונכנסנו אני וחופני לאיזה בסיס ברמת הגולן שנכבש ואז כבשנו בחזרה, אני חושב שזה היה נפח. הש.ג. אז אמר לנו 'תתקדמו, גשו למעלה, תראו אם נשאר למי להופיע'. זה היה ממש בחזית, והיה קרב כל כך קשה שכולם נפצעו או שלא נדע, ולא נשארו הרבה מהחיילים. נכנסנו פנימה לתוך הבסיס ואתה רואה אש, חביות דלוקות, ניירת שרופה - ואתה רואה שהבסיס עבר טראומה מאוד קשה. הם שרפו דברים כדי שלא ייפלו בשבי האויב. מצאנו בכל זאת כמה חיילים, אולי עשרה, הביאו איזה בולדוזר וישבנו על הכף שלו, וזאת הייתה במה קטנה, והופענו להם. זה הסיפור הכי חזק, מבחינתי.

אני שרתי את 'נפרדנו כך', זה היה הלהיט הכי חזק שלי אז ועם הלהיט הזה הייתי נכנס לבתי חולים בצפון, עובר חדר חדר ושר לנפגעי צה"ל. והיה לי עוד שיר אחד ששרתי שם, "גן העדן", והייתי שר עוד כל מיני שירים עם הגיטרה. כולם שרו איתי והיו קטעים מאוד מרגשים. זה מה שעשינו בעיצומה של המלחמה, והיה מפחיד והזוי לשיר בהופעות כאלה קטנות לכמה חיילים. אני יכול להגיד שעד היום אנשי בהופעות אומרים לי 'אתה הופעת אז אצלי בבסיס', אז במלחמה".

"האזעקה תפסה אותי בטבעון אצל חברים, עם עמוס טל-שיר שהיה גם אתי בזמנו בלהקת הנח"ל, ומיד חזרנו לתל אביב. מבלי שאף אחד תאם, כל מי שהיה איתי בזמן הצבא בלהקה - זאת אומרת רותי הולצמן, תמי עזריה ולאה לופטין (שותפותיה של ארזי לשלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", נ.מ.), חברי 'כוורת' ואחרים - התייצב מיד למחרת בראשון בבוקר בפיקוד הנח"ל, ובא גם יאיר רוזנבלום שהיה המעבד שלנו עם אקורדיון ופשוט נסענו דבר ראשון לרמת הגולן, זה נשמע מצחיק אבל נסענו ממש יחד עם הלוחמים. אני זוכרת את עצמי עומדת ברמת הגולן ורואה מטוסים נאבקים מול הסורים, ואותנו מסתכלים לשמיים ומחזיקים אצבעות. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי בחיים שלי גופות של חיילים נפוחות ושחורות. אנחנו כולנו שירתנו בתקופת מלחמת ההתשה, והיינו להקה שהופיעה הרבה במוצבים בסיני ובבקעה וגם אז היינו תחת אש - אחד מחברי הלהקה אמוץ ברונטמן אפילו נפצע - אבל זכרנו צבא גדול ובלתי מנוצח מששת הימים ושנה אחרי שאנחנו שהשתחררנו זאת כבר הייתה מציאות אחרת לגמרי, מצב רוח אחר.

אני זוכרת הופעה אחת בגולן מול צנחנים שאיבדו הרבה חברים שלהם, ולא היה מצב רוח ולא הייתה תאורה כמובן אז הופענו עם הג'יפים, ושרנו 'הרעות' - והם בכו ואנחנו בכינו. זה היה נורא. אחר כך נסענו לסיני והופענו לפני המון המון לוחמים מאובקים. היו מפגשים מצמררים של אנשים, וגם שם תפסה אותנו האש. הופענו גם בבסיס חיל האוויר ברמת דוד כשהוא הופצץ, וכולנו עפנו מהאוטובוס של הלהקה. מפעם אחרת אני זוכרת חוויה חזקה שעפו טילים בסיני וכולם ברחו לאיזה האנגר מחסה, אבל אותי לא עניין להסתופף ככה ויצאתי החוצה. ואני רואה טילים עפים, ולצדי יפה ירקוני ושתינו עמדנו ככה בחושך. החיילים נורא התרגשו לראות את 'שוקולד מנטה מסטיק' ו'כוורת', וכולנו כבר היינו בתחילת ההצלחות שלנו. אני זוכרת שבאחת ההופעות גידי ודני (גוב וסנדרסון, נ.מ.) נורא התלבטו אם לשיר את 'יו-יה', זה נראה להם פשוט מדי. ואני אמרתי לדני שהחיילים ישתגעו על זה ואני בטוחה, והוא הסתכל עליי בהססנות. החיילים באמת השתגעו".

"אנחנו היינו משוחררים די טריים ועוד עם המנטליות של להקת צבאית, וכשפרצה המלחמה אמורה הייתה להיות לנו (להקת "כוורת", נ.מ.) הופעה באולם אלהמברה ביפו, ובאו עשרה אנשים ואנחנו ביטלנו את ההצגה. משם די ישר הלכנו והתגייסנו, והשתחררנו שלושה חודשים אחרי זה. היום שם מנחם זילברמן ומירי אלוני, וירדנה (ארזי) לאה (לופטין) ורותי (הולצמן) מהשלישייה ("שוקולד מנטה מסטיק") ודי כולם. כל החוויות אז היו מיוחדות כי הם היו די איומות. אלה היו נסיבות גם מעציבות וגם מפחידות, וגם רגעי הדורי ציונות. כל מה שעניין אותנו זה לשמח את החיילים. אז כשלקחו אותך לצו שמונה כאילו נעלמת מהחיים. אנשים רצו להודיע למשפחות שהם בחיים ואנחנו היינו סוג כזה של ערוץ תקשורת עבורם. הכוונה שלנו הייתה לשמח ולא לדכא, ויחד עם זה היינו צריכים להיות רגישים: לא בכל מקום אפשר לשיר 'פה קבור הכלב' או 'המגפיים של ברוך' לקטועי רגליים, אבל סך הכל הופענו לבני דורנו שנלחמו והיה צריך לעודד אותם. היו מצבים אבסורדיים, שהופענו לאנשים שהיו יפי הבלורית והתואר והיום הם פצועים קשה, אתה שיר את השיר, יוצא החוצה ובוכה ואז חוזר לעשות את התפקיד שלך - וזה לא רק לשיר, זה להסיח את הדעת.

המלחמה לא השפיעה על העבודה של 'כוורת' אבל כן על ההצלחה שלה. 'כוורת' הגיעה ברגע מאוד טראומטי שנותר בזיכרון: המלחמה הייתה חוויה מאוד קשה, ואנשים חזרו הביתה ממנה ואנחנו היינו הגורם הממתן או המשכיח והקשר עם העולם. אז אנשים חזרו הביתה וראו שיש הופעה של כוורת והם סיפרו לחברים שלהם, לחברות שלהם למשפחות שלהם וזאת הייתה דחיפה גדולה. לא הייתה לנו תגובה אומנותית על המלחמה, מלבד אולי 'נתתי לה חיי' שהיה סוג של ריאקציה. הג'וב שלנו בעיצוב היה לבדר ולא לדכא, ולא הייתה לנו אג'נדה פוליטית לבטא אותה, היינו צעירים מדי בשביל זה. באופן כללי, הדרך שלנו להיות מחוסנים מהמציאות המורכבת הזאת הייתה הומור".

"המלחמה פרצה ממש סביב השחרור שלי. אני בת שער העמקים והייתי בבית בסוף שבוע, ואני זוכרת שלא ישנתי כל הלילה. היו הרבה שרים ואפילו בתוך כל המתח והדרמה אני זוכרת שהשמיעו את 'מסביב למדורה' (הלהיט הגדול של ראובני מאותה התקופה, נ.מ.), ולמחרת בבוקר קיבלתי טלפון ממפקד הלהקה שלנו, גיא יפה. אנחנו הבנות של הלהקה היינו משוחררות טריות ממש, והבנים – בין היתר עוזי חיטמן ואלי גורנשטיין - עוד היו חיילים. מאותו יום הייתי מגוייסת חמישה חודשים. לא היה מקום שלא הגענו אליו. מלחמת כיפור הייתה טראומה גם גם לאמנים שהתגייסו. ראית את שרידי המלחמה, גופות צפות, כל המקומות שנכבשו, שינה בבונקרים. אני זוכרת שהייתי נערה שמנמונת ובאותה מלחמה הורדתי תשעה קילו.

פעם אחת שרתי את 'האיש מן הבקעה', ואחרי כל כך הרבה הופעות חליתי ואיבדתי את הקול. מול צנחנים שביניהם היה חבר מהכיתה שלי, רמזתי לרונית אופיר והיא החליפה אותי תוך כדי השיר. ואני זוכרת שהקטעים המרגשים היו כשישבנו באיזה בונקר עם המפקדים ועם החיילים ושרנו – תמיד השירים האלה המונומנטליים האלה - פשוט ההתרגשות הזאת שאתה רואה חיילים שהם בני גילנו והם לוחמים, ואנחנו שרים. הרבה הופענו ממש מסביב למדורה. זה היה כל כך חשוב ללוחמים המורל הזה. יום אחד באחת הנסיעות עברנו דרך טרמפיאדה והיו שם קומץ של חיילים, ושאלנו אותם מה הם רוצים שנשיר. הם ביקשו את 'סוף הנפילה (אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה)'. אני זוכרת שבהזדמנות אחרת היו תורי ענק לטלפונים הציבוריים, ואז פגשתי את מי שהיה בעלה הראשון של חוה אלברשטיין, עמירם טננבוים, והוא אמר לי: יש לי רק בקשה אחת – תצלצלי לחוה ותמסרי לה דרישת שלום".

רוצים לשתף אותנו בתחושות שלכם במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים? ספרו לנו בפייסבוק