פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      40 שנה למלחמת יום כיפור: בחזרה לשיר "חורף 73"

      הזעקה של הילדים שנולדו בבייבי בום שאחרי המלחמה ההיא בעצמה כבר כמעט בת 20. מה סוד הקסם של אחד השירים האהובים בכל הזמנים, ואיך זה שהיונה שהבטיחו עדיין לא הגיעה

      שום סימן לכך שמשהו מיוחד עומד להתרחש לא הורגש באוויר באותה חזרה שגרתית כביכול של להקת "חינוך מיוחד" הצבאית, במרתף של בית החייל, בבוקר חורפי של תחילת שנות התשעים. הטוראים התכנסו לשמוע שיר חדש שכתבו במאי הלהקה שמואל הספרי, והמלחין שלה אורי וידיסלבסקי. "נוגנה הפתיחה של השיר, ואחרי 4-5 צלילים הבנתי שאורי עשה את הדבר האולטימטיבי, המדויק ביותר, ומצא את הנגינה המושלמת. התחושה הייתה שהמילים מצאו את הזיווג המושלם שלהן", מספר הספרי. "הייתה אחר כך דממה של דקה", מספר טל מוסרי, שהיה אחד הזמרים בלהקה, "אנחנו בכלל לא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו. לא חשבנו שנגיע להופעות בכל מקום, שחיילים יבכו איתנו את השיר הזה ויכתבו את המילים שלו על הקיטבגים שלהם, או שכעבור כמה שנים זה יזכה בתואר שיר הלהקות הצבאיות האהוב ביותר".

      פרויקט מיוחד: וואלה! תרבות מציינת 40 שנה למלחמת יום כיפור

      השיר הזה, שמזמן כבר הפך למיתולוגיה, הוא "חורף 73" – שיר שאולי נכתב ב-1994, אבל למעשה הוא על-זמני. דור שלם שנולד אחרי המלחמה ההיא – בדיוק כמו חבריה שלאותה להקה צבאית – זעק בו את המשפטים שכבר הפכו לאייקוניים. "הבטחנו יונה, עלה של זית. הבטחתם שלום בבית. הבטחתם אביב ופריחות. הבטחתם לקיים הבטחות", הם הזכירו לדור ההורים, הדור האבוד של המלחמה ההיא. שיר מחאה או שיר נחמה? השלמה או צעקה? אולי הכל ביחד. היום כבר ברור שהלהיט האחרון ששרה להקה צבאית הוא אחד השירים הישראליים האהובים ביותר אי פעם. אבל ההיסטוריה שלו מתחילה הרבה לפני כן, באוקטובר המר ההוא.

      ההופעה הראשונה עם "חורף 73" במשדר יום העצמאות התשנ"ד

      וידיסלבסקי והספרי, שני אנשי תיאטרון ביום-יום, לחמו אז במלחמה. הספרי שהיה חלק מכוח חי"ר שהשתתף בקרבות ברמת הגולן, שכל אז גם את החבר הכי טוב שלו מהתיכון, יורם וייס, שנפל בקרב בפאתי העיר סואץ. כמו כל אחד אחר שהשתתף בה, כל אחד מהם יצא עם הצלקות שלו, כמו גם החברה הישראלית כולה. מהבייבי-בום שהגיע מהרצון "למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה", נולדו הילדים שלימים יהיו חברי ההרכב, בו יפגשו את שני המילואימניקים, בתפקידם האחרון במערכת הצבאית.

      "ב-73 הייתי חייל ומ-76 עד 94 עשיתי מילואים, כולל בעזה באינתיפאדה הראשונה וזה היה סיוט. כבר יצאתי מדעתי. במהלך האינתיפאדה הלכתי לקב"ן ובתוך דקה הייתי בלהקה צבאית וזה מה שעשיתי", מספר וידיסלבסקי, והספרי מוסיף: "כל המערך של הלהקות הצבאיות היה לי זר לגמרי ואף פעם לא השתייכתי למערך הזה, ולמעשה גם במקביל עשיתי מילואים בשריון. איכשהו פנו אליי וביקשו שאני אביים להקה, והתניתי את זה בכך שזה שנופיע עם חומר מקורי בלבד. לאורי היה רקע דומה לשלי, הוא היה חייל קרבי כל חייו. חשבנו לכתוב את זה יחד עם החיילים, והתברר שאין להם שום ניסיון - שזה הגיוני כי פגשנו אותם שבוע אחרי הטירונות. התחלנו לעבוד וזה התקדם יפה אבל עדיין לא הייתה לי שום תחושה שיש חיבור אמיתי ביני לבינם". "אני הכרתי את שמוליק מאהבתי לתיאטרון, כי הוא אחד המחזאים החשובים בישראל, והוא כינס את כל הלהקה שהיו בה גם ליאת אחירון, רוני אבני וניר גדסי, ועוד כמה נגנים כמו אבי קוצקי ורוביק רוזנברג. כל הלהקה הייתה מורכבת מחיילים שנולדו ב-74 -75, וההורים שלנו חוו את המלחמה כטראומה מאוד גדולה, אבא שלי למשל לחם בחווה הסינית, וזה עלה בשיחות בינינו", נזכר גם מוסרי, שאומר כי הוא והלהקה נרתעו בתחילה מהיצירה המשותפת. "די חששנו מלשיר לחיילים שירים שהם לא מכירים. בכלל, הרדיו כבר לא פרגן ללהקות צבאיות ולא השמיעו אותן יותר".

      "אמרו שזה ארוך ושקט ועצוב מדי"

      ואז האסימון נפל ביממה אחת היסטורית. "ביום מסוים פתאום הבנתי שהם בני 19, שזה בדיוק הגיל שבו אני הלכתי להילחם במלחמה", נזכר הספרי. "זה היה יום מאוד מסוים - הימים ימי הסכמים והייתה איזה תחושה של שלום שמגיע ארצה, ובאותו יום חורף שמעתי שמתקיימת הלוויה של הסופר והמשורר פנחס שדה, שהיה הלפיד של ימי נעוריי. מיד אחרי החזרה עם הלהקה נסעתי ללוויה בירושלים ובאותה הזדמנות גם 'ביקרתי' את יורם שנהרג במלחמה. בדרך חזרה באוטובוס מירושלים שמעתי שכנראה מתמוטטות שיחות אוסלו בגלל כל מיני מריבות של רבין ופרס וערפאת, והייתה תחושה שהשלום מתמוטט. ביום הזה יכולתי להביט על נעוריי בגיל 18-19, והסתכלתי על הילדים האלה שנולדו שנה אחרי המלחמה להורים שעברו אותה. היום הזה הוליד בסיומו של דבר מילים שנכתבו תוך עשר דקות". השיר הגיע אז לוידיסלבסקי, שהלחין אותו עוד באותו הלילה. "יש דברים שאתה יודע שהם מחוברים במאה אחוז למה שאתה מרגיש באותו רגע", הוא אומר. "הלחנתי אותו ממש בוויש אחד כזה של עבודה. בבוקר הגיע הבחור שעשה אז את כל העיבודים הקוליים, לימדתי אותו את השיר והלכתי לישון. הוא בא אליהם ומיד הגיע טלפון משמוליק, 'בוא מהר'. בשנייה שישבתי על הפסנתר ולימדתי אותם את השיר, הייתה תחושה שיש ביד משהו מאוד אמיתי. המפגש הראשון הזה - זה משהו שאני לא אשכח, ולימדתי בחיי מאות שירים".

      "אני הצטמררתי" מסכים הספרי. "הסתכלתי על התגובה של החבר'ה. אני זוכר ששלושה מהם הקשיבו לשיר בחיל ורעדה, היו איזה שניים שלא הבינו מה זה הדבר הזה ואחת התחילה לבכות, ולכן החלטתי לתת את הסולו דווקא לה, לרוני אבני, ולא לליאת אחירון שהייתה הכוכבת של הלהקה. מסתבר שהשיר נגע בה במקום מאוד עמוק, וכך היא שרה אותו באופן מושלם. לא עברה שעה וביצענו את השיר פעם-פעמיים ונכנס ראש הענף, בחור בשם שוקי שהיה סגן אלוף. גם הוא היה בן גילי ובדיוק מאותו רקע. הוא שמע את הבית הראשון, ואז הוא מראה לי את היד שלו ואומר 'תסתכל – השערות שלי סומרות'. לקראת הסוף גם שיניתי שורה אחת, שנכתבה במקור אחרת – 'ולכן לא נצעק ולכן לא נדרוש ולכן לא נאיים' היה 'אם נצעק, אם נדרוש ואם נאים' אז תזכרו שאנחנו הילדים שהבטחנו להם. אבל הסתכלתי אז על הילדים וידעתי שזה לא דור שצועק ולא דור שדורש".

      טל מוסרי (אביב חופי)
      טל מוסרי (צילום: אביב חופי)

      לא כולם מיד קיבלו את השיר באהבה גדולה. ניסיונות לשלוח את השיר לגלי-צה"ל ולקול ישראל התקבלו באדישות. "אמרו לנו שהוא ארוך ושקט ועצוב מדי והם ממש לא מתכוונים להשמיע אותו", מספר מוסרי, "כדי להיפטר מאיתנו הסכימו להשמיע אותו מדי פעם בלילה". הכל השתנה בחגיגות יום העצמאות התשנ"ד, כשהלהקה הופיעה עם השיר הזה בעצם בפעם הראשונה, בפני קהל של אלפי חיילים, כל אלופי צה"ל והרמטכ"ל דאז אהוד ברק, ולא פחות מלחיץ - מצלמות טלוויזיה של הערוץ הראשון. במשדר החגיגי, תחת הכותרת "אלף שיר לצפון", נועד השיר לסמן את המעבר בעצבות יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות. "זה היה באיזה בסיס ליד צומת גולני, ובזמן שכולם הופיעו שם עם פלייבק, החלטנו שהחבר'ה האלה יופיעו חי", מתאר הספרי. "איך שנשמעו הצלילים הראשונים – וזאת הייתה אחת החוויות הכי גדולות שאני עברתי – הושלך הס, דממה שאין כדוגמתה. ישבו שם אלפי חיילים ושמעו בפעם ראשונה את המילים של השיר. כשהוא נגמר נהייתה מין דממה כזאת, ואז רעם של מחיאות כפיים מטורפות שהלך ולא נפסק. אז ברק עלה לדבר והוא היה חייב לאלתר. 'החבר'ה האלה ששרו על יונה... אנחנו מנסים לפעול כמיטב יכולנו להביא יונה, אבל לא מפלסטיק של צעצועים אלא יונה אמיתית'. אנחנו הקשבנו ולא הבנו אם הוא בעד או נגד, והדברים הלכו והתארכו ולא היה ברור מה הוא רוצה. השיר פגע אז בדיוק במקום הנכון". לימים, כשזכה בבחירות לראשות הממשלה, אמר ברק בנאום הניצחון שלו בכיכר רבין "יש שיר שאני אוהב מאוד - אנחנו הילדים של חורף שנת 73' , ובכמה משורותיו מצאתי את תמצית חלומותיי".

      המילים הקשות לא נעצרו אצל הרמטכ"ל דאז, והן כוונו עוד הרבה יותר גבוה. מוסרי מספר כי "הוא (הספרי, נ.מ. ) נתן לנו משימה: להביט בעיניים כשהיינו שרים בעצרות. היינו מסתכלים לרבין וברק בעיניים ושרים את השיר, ויום אחד בבית הנשיא באיזה טקס רבין ניגש ושאל מי המפקד של הלהקה. בצורה הכי ישירה - השיחה האינטימית שהייתה ותהייה לי עם ראש ממשלה - הוא סיפר כמה הוא אוהב את השיר הזה ודיבר על יום כיפור. נדהמנו מהשיעור הפרטי שקיבלנו ממנו והוא שאל איך הוא משיג את השיר. למחרת שלחו אותו אליו, וחודש אחרי זה הוא נרצח. אז, באחד הראיונות הראשונים של לאה רבין אחרי הרצח, היא סיפרה שהדיסק שהתנגן לו באוטו היה 'חורף 73' - ואז התחילו להשמיע את השיר הלוך ושוב בכל תחנה אפשרית. קראו לנו למעגל של דן שילון בשלושים, והופענו בכיכר בטקס נורא גדול. הבנו שיש לנו חומר נפץ ביד". "אנחנו ידענו באופן מוחלט שהשיר הזה מדבר לכל מיני אנשים שהיו בצמרת", מוסיף וידיסלבסקי. "הוא הצליח לחצות איזה גבול אבל זה נגמר. לא באמת קרה שום דבר בעקבות זה. אנחנו הבטחנו אבל קשה לקיים".

      "לא באמת הצלחנו לעשות כלום"

      ומה הפך את השיר הזה לכל כך אהוב? בעידן בו הלהקות הצבאיות כבר לא רלוונטיות, כיצד שיר שכזה זוכה להצלחה כל כך גדולה, ומאפיל לימים על להיטי הענק מדור הזהב של הלהקות? שמואליק טסלר, מוסיקולוג ומומחה ללהקות צבאיות מסביר כי בעוד "השיר בא לאחר תום עידן הלהקות הצבאיות ולאחר להקות צה"ל המתחדשות בשנות השמונים, 'חורף 73' חורג גם מהתכנים המקובלים שרווחו בשירי הלהקות הצבאיות: הוא מנותק לחלוטין מרוח הנוסטלגיה והפטריוטיות שאפיינה שירים רבים של הלהקות הצבאיות בשנות השמונים ועוד קודם לכן. לראשונה אולי מאז 'שיר לשלום', נושא השיר הזה אמירה חדשה וכואבת שיש בה ביטוי אישי של דור החיילים, שאינו מקבל את מצב המלחמה המתמשך. נוצר בו שילוב נפלא בין טקסט ישיר בעל משמעות לבין לחן לירי נוגע ללב". לדבריו, "באמצע שנות התשעים קלטה החברה בישראל את 'חורף 73' כחלק מתהליך התגברות והתפכחות איטי. אם תשאל את דעתי לגבי מידת הפופולריות שלו, אומר שיש כאן שילוב נפלא בין טקסט כל כך ישיר, בוגר ואמיץ לבין לחן נפלא. השיר גם בא בתקופה אמנם של הסכמי שלום, אבל גם עם אומץ גדול להגיד למנהיגים - הנה, זה המצב האמיתי, והם אמנם קיבלו זאת בהבנה".

      פרס נובל ליצחק רבין, יאסר ערפאת ושמעון פרס ב-1994 (AP)
      "בדרך חזרה באוטובוס מירושלים שמעתי שכנראה מתמוטטות שיחות אוסלו בגלל כל מיני מריבות של רבין ופרס וערפאת, והייתה תחושה שהשלום מתמוטט" (צילום: AP)

      וידיסלבסקי מזהה בשיר איזה יסוד משותף. "היינו צריכים לזקק איזה רגש שמצד אחד הוא מחובר לצורך שלנו לחיות פה, לאהוב, ללדת פה ילדים ולשמור על הנורמליות - ומיד תחושה של ייאוש בסיסי מדברים שלא באמת השתנו ולא ישתנו. על התפר הזה משהו איחד אותנו המבוגרים וגם אותם, איזו שותפות גורל". לדבריו, "מאוד קל להסביר למה הוא הפך להיות כזה שיר עם המון המון משמעות להימצאות שלנו פה בארץ אבל מה שגרם לזה להשלים את התמונה, זה החיבור עם הלחן. יש בו משהו קלאסי בלחן, כאילו מערבות רוסיה, אפי קצת, מזכרת מהזמן והמקום. זה גורם לזה לא להישמע כמו שיר סאטירי-חנוך-לוויני. אפשר היה לחוות את השיר באופן הזה אלמלא הלחן יצא מאוד רחב. יש בו משהו שמימי קצת - ובתוך זה הדברים מאוד בוטים. החיבור מרכך את הפגיעה ומאפשר לה להיכנס מאוד עמוק". הספרי מסכים, ומוסיף: "זה שיר שהעמדה שלו היא צנועה מאוד ולא חתרנית. אני יודע שהיו התנגדויות, היו ישיבות במטכ"ל וראו בו שיר מחאה - תאר לך שבין סוריה ומצרים הרמטכ"ל ברק מוצא זמן להתעסק עם השיר הזה – אבל זה לא שיר שהוא תוקף כמו 'שיר לשלום' אלא דווקא קצת מקונן. אולי זו גם נקודת המוצא שלו, שזה לא יחיד שמדבר אלא דור, או זה שמדברים מנקודת מבט של ילד, ואז יש בשיר מין מעגל חיים שלם, של ילדים ומבוגרים. אני שומע אותו היום כאילו לא אני כתבתי אותו, ואם אני שומע אותו בדרך באוטו, אז אני עוצר את הרכב בצד ויושב ומקשיב. שיר שמעורר בי דמעות עד היום".

      יש שירים שגדולים מהיוצרים שלהם, אבל נדמה ש"חורף 73" הוא מקרה חריג מכל בחינה. מההצלחה האדירה של הלהקה, איש לא הצליח להמשיך ולהותיר חותם על המוזיקה הישראלית הפופולרית. הספרי חזר למחזאות, לקולנוע ולטלוויזיה (בין היתר, אחראי ל"שבעה" ו"פולישוק"), וגם וידיסלבסקי חזר לעבודה מאחורי הקלעים של התיאטרון. מבין חברי הלהקה, טל מוסרי וליאת אחירון עוד המשיכו לקריירות בעולם הילדים, אבל לא בתחום המוזיקה. "אני אף פעם לא הייתי פזמונאי, השירים והמערכונים שכתבתי ללהקה - זאת הייתה משימה חד פעמית", אומר הספרי. "היה לי משהו להגיד בשיר הזה ואמרתי אותו, ואין לי שום עניין בלכתוב שירים אחרים, ואני מניח שאותו דבר אורי. את הדברים שיש לי לומר אני אומר בטלוויזיה בתיאטרון ובקולנוע". גם וידיסלבסקי עונה באופן דומה: "אני עשיתי החלטה בגיל צעיר שאני מלחין של במות, ובתוך הבמה הלחנתי מאות שירים. חלקם הגדול היו להיטים ענקיים בתוך הצגות. ב-'כי בנו בחרת' ו'איש חסיד היה' שרצים בהצלחה אדירה יש הרבה לחנים שלי, ההחלטה לכתוב לבמה היא עניין לא כל כך ישראלי, אולי איזוטרי, אבל בעיני זה מפואר. כמובן אין לזה את היחצנות והחשיפה שיש לזמר העברי אבל לבמה העברית נכתבים דברים מהשורה הראשונה בעולם. בזה השקעתי את עצמי".

      "חורף 73" בביצוע מנחי ערוץ הילדים, כולל טל מוסרי וליאת אחירון

      אבל דברים אחרים לא השתנו, ואותה דרישה לעתיד טוב יותר שהייתה בשיר המשיכה עם וידיסלבסקי, הספרי והאחרים עד היום. הספרי, שפנה בהמשך לכיוון יותר פוליטי במסגרת תנועת "השמאל הלאומי" והמניפסט שלה אותו כתב, מסכים כי קו אחד נמתח בין השיר ההוא לדעותיו הפוליטיות. "הייתה אותה כוונה מתחת לזה ומתחת לזה. אנחנו שבאנו מרקע כזה והשתתפנו במלחמות ודעתנו הפוליטית היא כזאת וכזאת, היה לנו איזה ניסיון לברר את הדברים, וזו אותה תביעה שהייתה בשיר ההוא והייתה גם במניפסט. ממשלת ישראל עושה כמיטב יכולתה כדי להתחמק מכל משא ומתן וכל ניסיון הוא צריך לתרץ לעם כדי שכל העולם לא יעשה לנו את המוות. היהירות והשחצנות לא עזבו אותנו עד היום. השחץ הרברבני הזה שאחרי שאנחנו חוטפים את הסטירה אנחנו אומרים שהיינו צריכים להתנהג אחרת וממשיכים אותו דבר. אם יש לקח ממלחמת יום כיפור זה הלקח שאף אחד לא למד אותו". "האמת היא שעד היום אני בטוח שמשהו הולך להשתנות. אופטימיות זה הדבר היחיד שמחזיק אותי פה", מסכם וידיסלבסקי, "אני באמת מאמין שיהיה פה מישהו מספיק חזק וישנה את המציאות. לא יכול להיות אחרת. יש לי שני ילדים שהם קרביים, והאמת שזו תחושה איומה של כישלון מאוד גדול. אני חושב גם שהדור שלי , שנולד ב-54-57, מרגיש פספוס מאוד גדול שלא באמת הצלחנו לשנות משהו. אנחנו דור שני או שלישי פה, והמשקל הסגולי שלנו הוא אפסי במהלכים הקובעים, לא באמת הצלחנו לעשות כלום. אני חושב שהמשמעות שלו אדירה והופכת להיות כואבת יותר ויותר".

      והילדים של אותו חורף מתקרבים לגיל 40. הם כבר מזמן לא ילדים והיונה לא הגיעה בעצם אף פעם. האם הם עצמם עוד מחכים לזה? "מבחינתי זה כמעט כמו ההמנון", אומר טל מוסרי. "איכשהו אני כמו ילד מאמין למילים ובאמת - אני לא יודע כמה אנחנו באמת מתאמצים כדי שיהיה כאן שלום. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהילדים שלנו יחיו במדינה יותר שפויה".