כמה שדודו אהרון מוכשר, יש משהו לא הגיוני ב"ימים טובים", האלבום החדש שלו. כשנולד שיר חדש ליוצר, יש תחושה קסומה באוויר. זה לא משהו שקורה לעיתים קרובות מדי. שיר נולד כמו תינוק, זה כואב, זה לוקח זמן ולכן ההתרגשות. אצל דודו אהרון עושה רושם שהעניין פשוט הרבה יותר. יכול להיות שהוא באמת כזה מוכשר. אולי. לפי היבול שלו ב"ימים טובים", האמת כרגיל - נמצאת באמצע.
זה מתחיל ממש טוב. אהרון פותח את האלבום עם שיר הנושא "ימים טובים" שעושה רושם אחר מהרפרטואר שלו עד כה. הוא מתכתב עם הזמר יואב יצחק ומביא יציאה מרעננת. השיר השני "לעשות לך טוב" כבר חוזר למקומות המוכרים ולא ממשיך את הפתיחה המקסימה. לא נורא. עדיין מדובר בשיר טוב לכשעצמו. זה הקטע באלבום החדש של דודו אהרון. צריך להתייחס לכל שיר בנפרד. אין ממש קשר בין הרצועות. בשיר השלישי "הלב", כתב רמי לב: "מאז שהלכת לי אז אין לי חיים" ואהרון שר בקצב מלפוף המרקיד, החפלתי והלא הגיוני. כאילו שמח על כך שאין לו חיים, מבסוט מזה שהיא עזבה. לא משנה, זה עובד. אין היגיון באלבום החדש של אהרון, השורה התחתונה היא החשובה ושם יש אסופה של שירים שכמעט כל אחד מהם יכול להפוך ללהיט. אין שכל, אין דאגות.
"האוטו שלי, היופי שלך", זה המוטו. גם דודו אהרון מודע למצב המבולבל בתעשיית הסלסולים ומנסה בכל זאת לא לקחת סיכונים. לאורך האלבום, 18 רצועות, הוא מנסה לשדר קלילות ופנאניות. קשה להאמין לו. הוא לא באמת משוחרר. הוא מאוד מתאמץ להישמע קול. השימוש שלו בטונים גבוהים כמעט בכל הזדמנות גם כשאין צורך, מסגיר את הלחץ. אהרון לא רגוע באלבום הזה.
באלבומים הקודמים, כשהצליל ברקע היה ברור, העבודה של אהרון היתה קלה יותר. עכשיו, בימים לא ברורים, האלבום נשמע בהתאם. כמעט את כל אחד מהשירים ב"ימים טובים" אפשר היה לשפר, להעמיק ולשדרג. הבעיה היא שכדי לעשות את זה, צריך זמן. זה לא קורה ברגע ואפילו לא בשנה. במיוחד אחרי שאהרון הוציא את שני אלבומיו הקודמים בסמיכות זה לזה. פסנסיה, זה מושג שחרך את הפריים טיים הטלוויזיוני כששמעון פרנס חגג עם הטברנה שלו לפני שדודו אהרון הפך לכוכב. זה בדיוק מה שחסר באלבום של דודו אהרון ובהתנהלות שלו. בערבית זה נשמע יותר טוב, "סתנה שוויה שוויה". גם הכשרון המוסיקלי הגדול ביותר שנולד בישראל, עם האדמה הכי פוריה בעולם, לא יכול לייצר כמות כזאת של שירים על פני פרק זמן כל כך קצר. התוצאה היא שירים שעושים נעים באוזן ולא נשארים שם יותר מדי זמן. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם אהרון היה משקיע עוד קצת מחשבה ומשאיר את הסירים שלו על האש לבישול נוסף. כנראה שבעברית, המילה סבלנות היא גסה מדי.
סינגלים:
מאיה פרחאן - "אותה הדרך"
התגלית של היוצר והמפיק המוזיקלי הנרי, ממשיכה בקו הפופי והקליל. בשיר החדש "אותה הדרך" כבר אפשר לשמוע בבירור הבדלים משמעותיים בינה לשרית חדד. מאיה פרחאן היא הרבה יותר עגולה וקלה. "אותה הדרך" נשמע יותר כמו הגרסה הפופית של "תגידי שטוב" של כנסיית השכל והכיוון הזה הוא בהחלט נכון ומרענן עבורה.
שרית אביטן - "עוד לא אמרתי הכל"
כשרוברטו בן שושן שמע בפעם הראשונה את שרית אביטן זה היה בקאבר שלה ל"יום אחד תבקשי" של שיר לוי. הביצוע הזה הרשים מאוד את בן שושן והוא החליט להמר עליה. הוא לא ממש טעה מבחינת האוזן. שרית אביטן שרה טוב מאוד כל עוד היא לא מסלסלת. אביטן לא ממש מתאימה למוסיקה המסולסלת. ממש באותה הגשה שהיא שרה את "יום אחד תבקשי" כך היא צריכה להמשיך. גם השיר החדש שלה "עוד לא אמרתי הכל" חושף את נקודת התורפה שלה הטכניקה. לא מספיק רק לזהות פוטנציאל, צריך גם לדעת לנתב אותו.
גולן אברהם - "שברים"
גולן אברהם הולך נכון עם השיר "שברים". ההגשה הבוגרת, הלא מתלהמת, מאוד נכונה לטקסט. אברהם לא מנסה להרשים עם מהלכים ווקאלים מיותרים. הוא נשאר ממושמע לטקסט ועושה רק מה שצריך. זה מה שהופך את "שברים" לסינגל המשמעותי ביותר שהוציא עד כה.
רעש וסלסולים - לכל הטורים