נושאים חמים

קשוב מאוד 15: מרינה מקסימיליאן מנוכרת, עדי אולמנסקי מעיפה

שתיים מהפליטות החריגות של "כוכב נולד" מבקשות לאתגר את הפופ הישראלי המשועמם בהפקות מושקעות אבל גם קצת בעייתיות. וגם: המדור מצטרף לחגיגות ה-70 לאריאל זילבר

בטדי הפקות יכולים להיות מרוצים בחלוף השנה העברית. אולי לא נראה ש"הכוכב הבא" מתרוממת, אולי אלה הזוכים בשנים האחרונות שאף אחד לא זוכר, אבל אחרי ההיסטריה של ניצנים ודעיכת הנגד, השנה יוצאי "כוכב נולד" קטפו לא מעט פירות – ועוד איזה פירות: אלבומים טובים לנינט ורוני דלומי, הצלחות במצעדים לעידן עמדי, ואפילו השיר החדש של שי גבסו במקום הראשון בגלגלצ. רצה המקרה שלאחרונה יצאו גם שני אלבומי בכורה מסקרנים (במקרה, שניהם באנגלית) לשתי מתמודדות יוצאות דופן – מרינה מקסימיליאן ועדי אולמנסקי. האחת – תקווה גדולה של פרפורמרית ענקית שגנזה יותר משהוציאה, ושצולמה יותר משהופיעה; השנייה – מתמודדת נשכחת שעברה לקצוות הכי מרתקים של הרוק הישראלי, ומשם לפופ העולמי הכי מעודכן. כל אחת מהן מנסה להציג אלטרנטיבה למיינסטרים הישראלי הלעוס.

מרינה מקסימיליאן כבר הוציאה הרבה שירים, בעברית, באנגלית. מצליחים יותר ופחות. להוציא אחד ("Maurine" שסוגר את האלבום בן תשעת השירים), אף אחד מהם לא שרד עד לאלבום הזה, גם לא המיני-להיט "עמוק בטל". מי שבעונה החמישית של הריאליטי המוזיקלי ב-2007 זוהתה כאחת חריגה, מיוחדת, שלא "מתאימה" לפריים טיים המהונדס ובכל זאת כובשת בוירטואוזיות קולית מאזורים ג'אזיים יותר, לא הצליחה למצוא את האיזון הנכון לאלבום הבכורה שלה – עד הפרויקט הנוכחי עם מפיק העל עופר מאירי (מטרופולין), שעבד בעבר גם עם דנה ברגר, קורין אלאל, רוני אלטר ואחרות, או בקיצור האיש שאליו פונות בדרך כלל זמרות ישראליות כדי לגבש עטיפה אלקטרונית לפופ-רוק איטי יותר.

ואמנם, במידה רבה זה היה יכול להיות אלבום נוסף של מטרופולין. ההפקה הקרה, האופיינית כל כך, יצרה כאן שורת קטעים מתוכנתים היטב שמשמשים מצע לבחירה של מרינה ללכת לחיבורים של סול ואלקטרוניקה, שיושבים עליה טבעי מאוד ("I trust this man" הוא דוגמה מוצלחת). הטקסטים באנגלית סבירים לכל הדעות, לא מביכים כמו אמנים ישראלים אחרים ששרים באנגלית, אבל גם אין בהם בשורה מיוחדת. ההגייה יוצאת הדופן שומרת על הקסם שלה גם בשפה הזאת. זכורים לטובה במיוחד השיר הפותח "Hurricane", "Russian Canon" המדליק ו"Tango", שכנראה ממקסם את שיתוף הפעולה בין מאירי ומרינה מקסימיליאן לשיא בשיר פופ נוגה ומנוכר – מילת המפתח באלבום הזה. התוצאה היא אוסף שירים סולידי, מושקע מאוד – אך גם די אחיד וחד-גוני. בשורה התחתונה, "Step Into My World" הוא אלבום לא רע, אבל גם לא מי יודע מה מעניין, ואפילו קצת מעייף.

אבל הסיפור כאן הוא בכלל אחר; מרינה מקסימיליאן (יהיה שם משפחתה אשר יהיה) הייתה אמורה להיות משהו שונה לגמרי, משהו נגיש, בגובה העיניים, משהו כל כך חריג בנוף המשעמם שמסביבה שלכן מוטלת עליו להביא איזו בשורה. במקום להתקרב, בשש השנים האחרונות היא רק התרחקה מאיתנו, התאהבה בסלבריטאות, וטבעה במכונת יחסי הציבור. מרינה כל כך מוכשרת שאפשר לבכות מזה, ואפשר ליהנות מהאזנה לאלבום שלה כי הוא עשוי היטב, אבל הוא אינו אלבום מרגש, והעטיפה המנוכרת (והקסומה) של מאירי – שבמטרופולין הציג לא מעט זמרות שבורות תחת אותה מעטפת בדיוק – רק מרחיקה אותה יותר. החריג הפך לצפוי, הייחודי לבנאלי ויוצאת הדופן הגדולה – לחלק מהשיטה.

עדי אולמנסקי (יח"צ , אורית פניני)
מיישרת כאן קו עם סאונדים מעבר לים, אבל גם יוצרת חוויה שהיא יותר מדי אינטנסיבית. אולמנסקי (צילום: אורית פניני)

עוד זאת מדברת וזו באה: רק לפני כמה ימים יצא הקליפ החדש "Falling" מתוך האי.פי "Hurricane Girl" המדובר של עדי אולמנסקי, יוצאת לורנה בי שהיתה אחת הלהקות הכי מרתקות שפעלו בישראל בשנים האחרונות, שעושה חיל בעולם. היא משלבת בו בין אלקטרוניקה, ראפ, נגיעות אוריינטליות, שימוש מושכל בקול והרבה פאן ואנרגיות. וזה ממש מצוין. אולמנסקי, שעדיין לא ברור לאן היא הולכת כאמנית לאור התנסויותיה הרבות, מיישרת כאן קו עם סאונדים מעבר לים, אבל גם יוצרת חוויה שהיא יותר מדי אינטנסיבית, מה שעשוי להעיק מעט על המאזין.

גם אולמנסקי שרה באנגלית, וגם אצלה זה על מצע אלקטרוני מרהיב ומגניב. ההבדל הוא בגישה: האיפוק של מרינה מחוויר לעומת האטיטיוד של אולמנסקי, שמתנסה באלף סגנונות ורעיונות, וגם כשזה לא תמיד פוגע – זה תמיד רענן שזה לא יאומן. עדיין, שתיהן מביאות איכויות שלא קיימות בשדה המקומי, ושתיהן מפריכות את הטענה הלעוסה לעייפה, לפיה לא מגיעים מוזיקאים מעניינים לתכניות ריאליטי מוזיקליות.

שיר אחד בשבוע

אריאל זילבר חגג 70 השבוע. מה לא נאמר על האיש הזה, מוזיקאי עצום ומוכשר עד אין קץ, וגם איש מדון שברזומה שלו נמצאת שורת אמירות מביכות ומעליבות כלפי ציבורים שלמים. בכל זאת, מאחוריו מורשת מגוונת – שירי שטות, שירי מחאה ושירי אהבה, לצד וירטואוזיות מוזיקלית ויכולת הלחנה נדירה. ועדיין, סביר להניח שהגרעין שזילבר היה מבקש להדגיש הוא נקודת המוצא הרוחנית שהובילה אותו בשירים שונים. הרבה להיטים יש לו לזילבר, אבל בדיוק מהסיבה הזו – זה ההמנון המרגש ביותר מביניהם, שכתב לו אהוד מנור.

קשוב מאוד - לכל הטורים

ומה אתם חשבתם על האלבומים של מרינה מקסימיליאן ועדי אולמנסקי? ספרו לנו בפייסבוק