פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 17: צרויה להב סוגרת מעגל, סחרוף עושה כבוד לפרויקט "העץ הבודד"

      הפזמונאית צרויה להב ("פרח") באלבום בכורה מעניין וספר מבחר משיריה בצדו, מה בין ארז לב ארי ורמי פורטיס, איך תישמע חן יאני בשירי המכשפות וברכה לחגיגות ה-90 לחיים גורי

      "לא אותה אני"/"ונציה היא לא מקום אמתי" - צרויה להב

      "אולי
      אולי אם הייתי משוררת
      הייתי מתאהבת גם מבלי לחלות
      הייתי מגדירה, הייתי נזהרת
      האיש הזה עובד עליי עם הוונציה שלו"

      מצחיק לראות פזמונאית ותיקה, עם המוני שירים מצליחים ואהובים, כותבת על עצמה "אולי אם הייתי משוררת". אבל כנראה שגם צרויה להב - מי שכתבה שירים כמו "פרח" (יהודה פוליקר), "אף אחת" (מירי מסיקה), "רומיאו" (יהודית תמיר), "נעמיד פני יתומים" (יהודית רביץ), "דרך המשי" (כנ"ל), "ימי התום" (ריטה) ועוד ועוד - חיה באיזה קונטראסט עם ההגדרה הזו, כמו הרבה פזמונאים אחרים (אהוד מנור לא ראה בעצמו משורר, נעמי שמר העדיפה שיכנוה "מזמוראית" שכותבת מזמורים). אולי לכן היא בחרה בשיר הזה לשיר הנושא של ספר מבחר שיריה "ונציה היא לא מקום אמיתי", המלקט את מיטב הטקסטים שכתבה, מהם רבים שהולחנו והיו ללהיטים. במקביל, תוכלו לשמוע את הלחן לשיר "ונציה" גם באלבום חדש - בביצוע של להב עצמה, שחוזרת לשיר אחרי הפסקה של כ-30 שנה (בעבר היא ניגנה ושרה עם ברוס ספרינגסטין בכמה מאלבומיו הגדולים, וכן עם הרכב הברירה הטבעית).

      קשוב מאוד - לכל הטורים

      "לא אותה אני", שהוא למעשה אלבום הבכורה של להב, הוא יצירה משותפת שלה עם שני חברים ותיקים: יהודה פוליקר, שהלחין את כל שירי האלבום וניגן כמעט על כל הכלים, ולואי להב, מי שהיה בן זוגה ואבי בתה בשנות השבעים, בעמדת המפיק המוזיקלי. מסגרת תומכת ואינטימית לכל הדעות. יחד עם הספר החדש, "לא אותה אני" אמור להעניק היכרות אינטימית יותר עם מי שכתבה שירים שאנחנו מכירים בעל פה כמו את עצמנו. זה משתלב עם כותבים ומלחינים ותיקים אחרים שבשנים האחרונות הגיעו אל המיקרופון אחרי שלא שרו אותם מעולם כמו רותי ספרוני (עם הגרסה המרתקת שלה ל"בשמלה אדומה" שכתבה) או עודד לרר (עם גרסאותיו לשיריו "סליחות" ו"את הלילה שלך מרגיעים"). הנה לנו, נכסי צאן ברזל, גרסת הבמאי.

      השנים עשו סימנים בקול של להב, ולכשעצמו "לא אותה אני" הוא לא אלבום האיזי-ליסנינג שהוא מתחזה לו, וזה בסדר גמור. צרויה להב כבר לא תהיה זמרת פופ ולא כוכבת זמר מכל סוג אחר, וחבל אפילו על האנרגיות, שלה ושל מי שייחפש את זה לשווא באלבום הזה. אפשר גם להתווכח עד כמה הלחנים ההו-כה-פוליקרים מתאימים דווקא לאופן שבו להב שרה (לא כל כך, אפילו שיישבו מצוין על פוליקר עצמו). אבל זה לא העניין, היופי באלבום נובע ממקומות אחרים לגמרי, ועיקרו כמובן, כמצופה מאדם כותב שמגיע למרכז הבמה אה-לה לאונרד כהן, הוא בטקסטים עצמם. ואכן, זה אלבום שאפשר להתענג בו על היחס למילים. זו הזדמנות פז לשמוע איך פזמונאית חושבת את שיריה שלה (להבדיל מסינגר-סונגרייטר מכל סוג שהוא), ואילו מילים היא בוחרת להדגיש, כמובן בהגייה המדויקת. העיקר הוא מן הסתם הדבר עצמו: משפטים נהדרים כמו "כמה אומץ אוגרת חיפושית בדשא" ("אגדת האישה והנץ") או "סימנים מתבהרים לי בחושך הפגיע" ("לא אותה אני") או "צינת הבוקר היא קוקטיל של אור צלול וריח טחב" ("אופליה"). מהבחינה הזאת, הטקסטים שהם ברובם ארוכים מאוד ביחס לרוב השירים שאנחנו מכירים, ולכן גם מעט פחות קליטים, רק מחזקים את מוקד הכוח המשמעותי ביותר של להב, שהוא, מה לעשות, המילה הכתובה. רק חסר כאן ביצוע של להב לשיר מוכר שלה, זה היה יכול להיות מרתק.

      והקלישאה הנוראית על יין המשתבח עם הזמן דבקה גם באלבום, שמתחיל מנומנם ומתגלה בשיריו היפים בעיקר בחציו השני עם שלושה שירים טובים - "אגדת האשה והנץ", אולי המיקסום של שיתוף הפעולה בין להב ופוליקר באלבום הזה, "אם יש כוונה" עם הפזמון החמוד וכן שיר הנושא "לא אותה אני" - ועוד קטע סוגר מיוחד שבו היא מקריאה טקסט מצמרר בשם "תוכניות בריחה" בדרמטיות, שהוא כבר הודאה באמת: להב יודעת לגעת וליצוק משמעות במילים - ובאופן מוזיקלי מאוד - ושירה היא לאו דווקא הדרך המתאימה ביותר עבורה לעשות את זה.

      אריאל הירשפלד כותב במבוא ל"ונציה היא לא מקום אמתי" כי "בניגוד לעולם הכאב הנוקב, המבעית, התהומי והמסוכן שמגלות משוררות כדליה רביקוביץ' או יונה וולך, השיר של להב מנסה לבנות גלד על פצע או קרום על תהום". הספר הזה הוא צעד נוסף בדרך להכרה בפזמונאים ובסינגרים-סונגרייטרים ככותבים שיש להתעמק במילים שלהם, במהלך שצבר תאוצה בשנים האחרונות יחד עם מחקריו של נסים קלדרון. זה חשוב לזמר העברי ולתרבות העברית, וטוב שהגיע הזמן.

      שלוש מחשבות על רוק ישראלי

      בארבי מלא ראה את ההשקה המרגשת של פרויקט "העץ הבודד", שכתבנו עליו כאן לפני כמה שבועות וגם בחרנו בו לאחד מנבחרי השנה לשנת תשע"ג במוזיקה הישראלית. מי שעדיין לא מבין על מה המהומה ולמה כולם כל כך מתרגשים, רק שישים לב לנתון המדהים הבא: מלך הרוק הישראלי ברי סחרוף, שאמנם שר שני שירים באלבום, עלה לבמה וניגן את השירים הראשונים וכמחצית משירי הפרויקט לא כזמר או אורח, אלא כגיטריסט מלווה, אחד מחברי ההרכב. זה, חברים וחברות, כבוד שברי סחרוף העניק בכל הקריירה שלו רק לאדם אחד לפני כן - רמי פורטיס.

      ואם כבר, אז אותו רמי פורטיס, נפיל של רוקנרול, נביא זעם וגורם השראה לכל כך הרבה מוזיקאים ישראלים כבר למעלה מ-30 שנה (ובקרוב יתווסף גם הטייטל שופט אקס פקטור) יזכה למחווה מיוחדת כששורת אמנים, ביניהם שרון אליוט בן עזר (פוליאנה פרנק), רועי פרייליך (נערות ריינס) ואלישע בנאי, תנגן באוזןבר ביום האחרון של אוקטובר את אלבומו האיקוני "סיפורים מהקופסא" מתחילתו ועד סופו לציון 25 שנים לצאתו. "סיפורים מהקופסא" הוא האלבום שהכניס את פורטיס וסחרוף מהשוליים היישר אל לב לבו של המיינסטרים, ובאופן לא רשמי הוא גם זה שהמציא את המותג "פורטיסחרוף". אין הרבה אלבומים שראויים יותר למחווה הזאת, וזאת הזדמנות נהדרת לחזור אחורה לאלבום המקורי.

      בשולי החדשות: הדוגמנית והשחקנית חן יאני מצטרפת ללהקת המחשפות - הגלגול הנוכחי של המכשפות - בנעלי הזמרת, לצד קרן ברנר בגיטרה, והמכשפות המקוריות יפעת נץ ויעל כהן. יאני תחליף את הזמרת מלי שלום שעובדת על אלבום משלה בימים אלה. המחשפות מופיעות יחד זה כשנתיים ומבצעות את שירי הלהקה המקורית במופע שכולל גם כמה שירים מקוריים, אבל שזכה גם לביקורת רבה בעיקר בגלל האופן שבו שלום ביצעה את תפקידי השירה של ענבל פרלמוטר המנוחה, שמתה לפני 16 שנה. אלה נעליים בלתי אפשריות, וליאני אין המון ניסיון בתור זמרת (על פניו השידוך הזה משונה מאין כמוהו), אבל אם לשפוט רק על פי מעט הביצועים שלה בקולנוע הישראלי (והנה אחד מהם) אפשר לקוות בזהירות המירבית שבאיפוק שלה היא אולי תוכל להצליח מעט יותר איפה ששלום האימפולסיבית נתקלה בקשיים.

      הביקורת על הופעת הבכורה של "המחשפות": אין תחליף לענבל פרלמוטר

      שיר אחד בשבוע

      היום (שלישי) מציין חיים גורי את יום הולדתו ה-90. המשורר הוותיק, מאחרוני דור תש"ח, לא כתב המון שירים שהולחנו, אבל מזוהה מאוד עם ההמנונים הגדולים ביותר של הפלמ"ח ושל מלחמת העצמאות, כמו "הרעות" ו"באב אל וואד". יחד עם זאת, לגורי יש עוד שיר מוכר ומצליח מאוד, וחבל שייזכר רק בין המנוני המלחמות - זהו "פנס בודד" שכתב יחד עם יוסף דר ללחן של סשה ארגוב. השיר, שאיתו הופיעו לראשונה התרנגולים, הפך להיות מזוהה עם הגששים. כאן, שייקה לוי וגברי בנאי שרים אותו לזכרו של ישראל פוליאקוב, בתיאטרון הקאמרי שבו הוצג ארונו באותו הזמן. בין שניהם עומד מיקרופון מיותם.

      ומה אתם חושבים? ספרו לנו בפייסבוק