ושוב, כמו פעמים רבות בכל מה שנוגע לחידושים, עיבודים, ושכפולים - השאלה היא למה. "רומיאו ויוליה" הוא אחד הטקסטים המוכרים והמבוצעים ביותר שנכתבו אי פעם. אז עכשיו יש עוד ביצוע שלו בבתי הקולנוע. אוקיי, אבל אכפת לכם רק לומר למה? למה דווקא עכשיו? למה דווקא המחזה הזה? מה ה"רומיאו וג'ולייט" הזה מביא לשולחן שלא היה בשום גרסה אחרת?
בניגוד ל"רומיאו+ג'ולייט" של באז לורמן; ל"נומיאו ויוליה"; ל"טרומיאו ויוליה" וכמובן ל"סיפור הפרברים", הסרט החדש לא מביא איתו גימיק. הוא לא מעדכן את הטקסט או העלילה, לא עוסק בו באופן מודע לעצמו, לא הופך את כל המשתתפים לארנבים מאולפים ואפילו לא מזיז אותו מהמקום והתקופה שבהן התרחש במקור. אלה פשוט רומיאו ויוליה, נאמנים למקור. הטקסט של שייקספיר נשאר כאן ללא שינוי של ממש (אבל, כמובן, עם הרבה קיצורים).
בעולם של היום, רוב הסיכויים שתראו מאתיים פארודיות, חיקויים ויצירות מושפעות מכל טקסט סופר-קלאסי לפני שתראו את המקור. כל אחד שמע על רומיאו ויוליה הם היו מאוהבים ומתו, או משהו, לא? אבל הרבה מאוד אנשים לא יודעים מה בעצם היה הסיפור שלהם, אלא אם כן הם תפסו את הגירסה עם ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס. אז אין רע בלראות פעם את הסיפור כפי שהיה לפני שהתחילו להריץ עליו ממים.
אז מה מלמדת אותנו צפייה מחודשת ב"רומיאו וג'ולייט"? בעיקר שרומיאו וג'ולייט הם שני ילדים בלתי נסבלים. הם רואים זה את זו במסיבה ומיד מחליטים שהם אוהבים זה את זו לנצח בעוצמתן של מיליוני שמשות, אהבה נצחית שתהדהד לאורך כל הדורות כולם, לא מעלים על דעתם לחיות זה בלעדי זו, מוכנים להפוך את העולם בשביל לממש את אהבתם, וכל זה. חלק גדול מהסרט עובר בהצהרות אהבה הדדיות. אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך יותר, אני אוהב אותך הכי בעולם, אני אוהבת אותך עוד יותר הכי בעולם. לא, את. לא, אתה. שייקספיר כתב את זה יותר טוב, כמובן, אבל בתרגום ל-SMSית מדוברת, חלק גדול מהטקסט הופך לשמופי הכי מעצבן בעולם, ורק מבהיר עד כמה לשני הילדים האלה אין מושג על מה הם מדברים. סלח לי, רומיאו, האישה הזאת שאתה טוען שהיא אהבתך לנצח נצחים, מה בדיוק אתה יודע עליה? יש לך מושג כלשהו מי היא בכלל? במה היא מתעניינת, מה התחביבים שלה, האם היא צמחונית? מה אם כשתחליטו להעביר חמש דקות בשיחה שלא עוסקת באהבת נצח יוקדת, יתברר פתאום שהיא מעריצה את ג'סטין ביבר, גם אז תישבע שלא למוש מצידה?
כל זה היה יכול להיות מוצדק אילו רק צמד האוהבים הנצחי היה משכנע יותר. לרוע המזל, דגלאס בות' והיילי סטיינפלד (שהיתה נפלאה ב"אומץ אמיתי") לא משכנעים. בתקופתו של שייקספיר לא היו קלוז-אפים: המחזות שלו נועדו שיסתכלו עליהם מרחוק. לא יכולת לראוות את הרגשות בפניהם של השחקנים, אז הם נאלצו להביע אותם במילים. הרבה, הרבה מילים יפות. בקולנוע יש קלוז-אפים, יש מחוות שקטות, יש אפילו סצינות ללא מילים - אז לדבר זה לא מספיק: אנחנו צריכים לראות ולחוות את התשוקה הבוערת, לא רק לשמוע אנשים מדברים עליה. סטיינפלד ובות' למדו את הטקסט ויודעים לומר אותו באינטונציות הנכונות, אבל שום ניצוצות לא מורגשים ביניהם.
כמה מהשחקנים המבוגרים מביאים קצת יותר אנרגיה לתמונה: דמיאן לואיס בתפקיד אביה של ג'ולייט, ופול ג'יאמטי בתפקיד הכומר חסר האחריות, בעל הכוונות הטובות והרעיונות האיומים, מכניסים חיים בטקסטים העתיקים שלהם. אבל זה, כמובן, לא מספיק. הצילום סטנדרטי, קרבות החרבות סבירים, והמוזיקה מעצבנת, בעיקר כשהיא מושמעת בפול ווליום על גבי כמה מהדיאלוגים מרובי המילים, כאילו בהכרזה "עזבו את הטקסט, זה לא כזה מעניין".
אפילו הגירסה העצלנית ביותר של "רומיאו ויוליה" תהיה טובה יותר מהרבה אופציות אחרות לצפייה בקולנוע. ככל שיהיה שגרתי, לא חדשני ולא מקורי, לסרט יש לפחות תסריט מוצלח (פרי עטו של התסריטאי הצעיר והמבטיח ו. שייקספיר). בשביל ההשכלה הכללית, שווה לראות את "רומיאו וג'ולייט" פעם בלי התחכמויות. זה יעזור לכם בחידוני טריוויה, ולהבין על מה בעצם מדבר "שייקספיר מאוהב". אבל אם אתם כבר מכירים את "רומיאו ויוליה/ג'ולייט", לא תמצאו שום עניין בגירסה חסרת ההשראה הזאת. כרגיל, שום דבר לא מחסל אהבה בוערת כמו השיגרה.