"המשחק של אנדר": חביב – ומאכזב בטירוף למעריצי הספר

כמו ב"הארי פוטר" או "שר הטבעות", הקהל שיצפה ב"המשחק של אנדר" יתחלק לשתי קבוצות: הקבוצה שלא מפסיקה להתעסק בהשוואות לספר, זעקות ולחישות על סצינה חסרה פה ופרט שונה שם, והקבוצה שמנסה לגרום לקבוצה האחרת לסתום כבר כדי שהם יוכלו ליהנות מסרט בשקט. הקבוצה השניה תיהנה יותר.

"המשחק של אנדר" של אורסון סקוט קארד הוא אחד מספרי המדע הבידיוני האהובים ביותר של הדור ומשהו האחרונים. סיפורו של ילד גאון, אנדרו "אנדר" וויגין, שנשלח לבית הספר ללחימה שממוקם אי שם במסלול סביב כדור הארץ, כדי לפתח את כישורי האסטרטגיה שלו, ולהפוך אותו למנהיג צבא האנושות במלחמה נגד גזע של חרקים חייזריים שמאיים להשמידה. הסרט מספר אמנם את אותו הסיפור, אבל האופן שבו הוא תואר למפיקיו בוודאי היה יותר בסגנון: "זה כמו הארי פוטר, אבל בחלל".

הרי זה בדיוק אותו הדבר. ילד אחד מגלה שהוא נועד להיות "האחד", זה שיביס את האויב הגדול, ונשלח אל בית הספר המיוחד שבו התלמידים מחולקים לקבוצות יריבות שמתחרות זו בזו ומקבלות נקודות –רק בחלל! כמובן, הספר "המשחק של אנדר" פורסם ב-1985, הרבה הרבה לפני הארי פוטר, פרסי ג'קסון, קטניס אברדין וכל היתר, ויש בו הרבה יותר מבאחד מספרי-הסדרות האלה. אבל לקולנוע הוא מגיע באיחור של כמעט 30 שנה, כחלק מהגל הנוכחי של עיבודים לספרי נוער. ומה שהיה יכול להיות סרט על אלימות, חמלה, מלחמה ושלום, מוגש באריזה נוחה לעיכול בתור הרפתקאה בחלל לבני הנעורים. ובתור סרט כזה, הוא בהחלט בסדר גמור. יש יריבויות בבית הספר, יש מלחמות בחלל, יש אפקטים וכאלה. הוא רציני יותר מההארי פוטר הממוצע וחכם יותר מ"עיר של עצמות". נחמד.

אבל עבור מי שקרא את הספר, הסרט יהיה חוויה מתסכלת נורא. הסרט אמנם מכבד מאוד את הספר, אבל איכשהו מצליח לפספס את רובו. מה שהיה לב הספר - האימונים ‏בבית הספר ללחימה, הצבאות השונים, חדר הקרב – כל זה עובר בסרט ביעף. אנדר לא יודע להילחם; סצינה אחת, שני משפטים - והנה אנדר כן יודע להילחם. הילדים האחרים בבית הספר, חבריו ואויביו של אנדר שהיו דמויות משמעותיות בספר, הם כאן לא יותר מבליפים חולפים על הרדאר. בין מופיע, אומר "היי, אני בין", ובכך פחות או ‏יותר מסתכם תפקידו בסרט. פטרה (היילי סטיינפלד, שממש באולם השכן משמשת גם כג'ולייט ב"רומיאו וג'וליייט") מגיעה, היא נחמדה לאנדר, וזה מלוא עומק הדמות שלה. חלק גדול מהסרט נראה כמו קריאה ברפרוף של הספר, כאילו נדגמו שתי שורות מכל עמוד; דברים קורים, שום דבר לא מוסבר, שום דבר לא מנומק.

בית הספר ללחימה מפוספס גם מהבחינה הטכנית. חדר הקרב, מרחב בעל אפס כבידה שמשמש את הילדים להדמיה של קרבות בחלל, היה יכול וצריך להיות הדבר המגניב ביותר בסרט, המקום שאליו אתם רוצים ללכת רגע אחרי שהסרט נגמר. הוא נראה לא רע, התיאור מהספר משוחזר בנאמנות, אבל הקטעים הבודדים שמתרחשים בו עשויים בחוסר השראה מייאש. למה כשאנדר עומד לצעוד אל תוך מה שהוא, מעשית, תהום בגובה עשרות מטרים, אנחנו לא מרגישים טיפה של ורטיגו? למה, אחרי שאנדר מסביר בשפה פשוטה שבחלל אין משמעות לכיוונים ולצורך העניין שער האויב נמצא למטה, הסרט ממשיך להראות את כל המשתתפים תמיד כשראשיהם מכוונים ל"למעלה" של המסך, ושער האויב נמצא מצד שמאל? הצלם לא קרא את התסריט? (ולמה זה לא צולם בתלת מימד? זה הרי היה יכול להיות השימוש המוצדק ביותר בתלת אי פעם).

יהיו אשר יהיו הטעויות של הסרט, הליהוק של אסא באטרפילד לתפקיד הראשי הוא לא אחת מהן. הוא ילד מוכשר, ואת המועקה של אנדר הוא מעביר טוב, כשצריך. הריסון פורד, בתפקיד קולונל גראף – שמלווה את אנדר מהגיוס הראשוני ועד הסוף – לא יחייה את תהילת ימי האן סולו בזכות הסרט. הוא בעיקר נוקשה, והוא טוב בזה, אבל את אותו הדבר אפשר לומר גם על שולחן כתיבה.
‏
העניינים משתפרים בהרבה בחלק האחרון של הסרט, שכבר לא מתרחש בבית הספר ללחימה. הצורה שהסרט בחר להמחיש ויזואלית את ההתרחשויות היא חכמה, וגם אנדר וקפטן פורד מגישים את המשחק החזק ביותר שלהם. וכמובן, אם אתם לא מכירים את הסוף מראש, תגלו של"המשחק של אנדר" יש יופי של סוף.

עבור מי שלא קרא את הספר – "המשחק של אנדר" הוא אולי לא סרט השנה, אבל מעניין ושווה צפיה. בשביל הקוראים, המגרעות של הסרט יהיו בולטות הרבה יותר. זה לא האסון שרבים ציפו לו, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – אבל כדי לעשות צדק עם הספר, זה היה צריך להיות הרבה יותר טוב.

ראיון עם אסא באטרפילד, כוכב "המשחק של אנדר"
ומה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק