היו ימים, והם לא רחוקים, שבהם פיליפ רות היה איש עשיר ברעיונות. כל כך עשיר, עד שהוא ייצר אין ספור עלילות, תאוות בשר ובעיקר שורה של דמויות, ששימשו עבורו כאלטר-אגו וליוו אותו עשרות שנים. החגיגות הללו הסתיימו ב-2001, אז כתב את "החיה הגוועת" הנפלא, כשהוא משתמש שוב בדיוויד קפש, אחת מאותן דמויות אלטר אגו. ב-2004 הוציא רות את "הקנוניה נגד אמריקה" המופתי והאפוקליפטי, ששימש מעבר טבעי לאפיזודה הבאה והאחרונה בחיי הכתיבה שלו: ההתמודדות עם החיים האחרונים, אלה שלפני המוות.
בכל חמשת הרומנים האחרונים כולל "נמסיס" שעדיין לא תורגם לעברית רות לא מפסיק להעסיק את עצמו בהרהורי סוף הדרך. כך הוא עושה גם ב"מפלה", ספרו ה-30 והלפני אחרון שתורגם לאחרונה על ידי אמיר צוקרמן. הפעם הוא לא נכנס לתוך דמויותיו בגוף ראשון כפי שעשה עם ניית'ן צוקרמן חביבו ב"הרוח יוצא", עם נער הקולג' מרקוס מסנר ב"זעם" או עם ההרהורים הנוגים שלו עצמו ב"כלאדם". הפעם זהו סיימון אקסלר, שחקן תיאטרון מניו יורק שעליו כותב רות בגוף שלישי (ובמקרה שלו יש לכך משמעות). אקסלר, כמעט בן 65, חושש שאיבד את יכולתו לעלות על הבמה ומאשפז את עצמו מרצון בבית חולים פסיכיאטרי. שם הוא פוגש את סיביל ואן ביורן, אישה שעברה טראומה נוראית הקשורה לבתה. לאחר שסיימון משתחרר הוא מתאהב בפג'ין, לסבית בת 40 שעם אימה שיחק לפני שנים על במת התיאטרון. לאן יוביל אותו הרומן הזה וכיצד תחזור סיביל לחייו ותשפיע עליהם?
ב"מפלה" עושה רות הומאז' לאנטון צ'כוב. הוא מחלק את הספר לשלוש מערכות (ואתם כבר מכירים את החוקים של צ'כוב, במיוחד לגבי האקדח במערכה הראשונה), שלכל אחת מהן קצב משלה ותפנית בחייו של אקסלר. אף שהחיבור לאקסלר רחוק מלהיות מובהק, רות אינו מתבייש להודות שעמדת הנחיתות של גיבורו מייצגת את השלב שבו הוא עצמו נמצא בחייו: "אתה נעשה אטי יותר. בכול. אפילו בקריאה אתה אטי יותר. אם אני ממהר עכשיו בקריאה, יותר מדי הולך לאיבוד. הדיבור כבר אטי יותר, הזיכרון אטי יותר. כל הדברים האלה מתחילים לקרות. ותוך כדי כך אתה מתחיל לאבד את האמון בעצמך. אתה לא מהיר כמו שהיית".
לא רק שרות לא מוצא את החיבור לגיבור שלו, והגוף השלישי הוא רק חלק מהסיבה, עצוב להעריך שהוא אפילו אינו עושה מאמץ כזה. הוא לא מעביר לאקסלר את החיבוק שהעביר לצוקרמן, קפש, פורטנוי ואפילו למרקוס מסנר ב"זעם" הבינוני. וכך, במשך שני שליש ספר, או שתי מערכות אם תרצו, אנו מקבלים מונולוגים ודיאלוגים מגובבים. רק בשליש האחרון רות ואקסלר מתקרבים, פשוט מכיוון ששם נכנס האלמנט הכי קרוב ללבו של הסופר: סקס מזוהם ופרוורטי.
בנקודה הזו רות משחרר את הרסן, תרתי משמע, והמחזה הפסיכולוגי החלש הופך למפגן של פורנוגרפיה רבת עוצמה שמערבת אביזרים, חדירות וסקס בשלישיות. באחד הקטעים, למשל, מתמודד אקסלר עם דילמה שמציבה לו פג'ין כשהיא מרכיבה סטראפ און, רתמה עם פין גומי: "הוא אמר בהתפעלות, 'זה נראה אותנטי'. 'אתה רוצה שאני אזיין אותך בזה'. 'לא, תודה', הוא אמר. 'אני לא אכאיב לך', היא אמרה בלשון חלקה, מנמיכה את קולה ללחישה חתלתולית. 'אני מבטיח להיות עדינה אתך', היא אמרה. 'משונה, אבל את לא נראית לי כמו מישהי שתהיה עדינה'".
כמו בכל ספריו, רות משתמש בפורנוגרפיה (שיש שיבחרו לקרוא לה ארוטיקה) כדי להטריד. כמו בכל ספריו הוא גם מצליח, אולם אין בתיאורים הפלסטיים הללו, שלעתים מופלאים בעוצמתם, כדי להחזיק ספר שלם ולהצדיק אותו. בימיו הטובים ידע רות לרפד את הפנטזיות הארוטיות סביב האינטלקט והעומק של גיבוריו, במקרה הזה הן לא באות לצד אלא על חשבון. כך יוצא שללא המערכה השלישית אנו מקבלים מנה דלוחה ודמות שטוחה מסופר שהרגיל אותנו לצלול למעמקי התודעה של גיבוריו. היה מי שאמר שפאנץ' טוב מחפה על מחזה בינוני. שני הצדדים קיימים גם כאן, אבל במקרה של "מפלה" המשוואה הזו, למרבה הצער, לא ממש מתקיימת.
פיליפ רות / מפלה, תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת זמורה ביתן, 127 עמוד.
הפרק הראשון של "מפלה" מאת פיליפ רות
האם תתנו צ'אנס ל"מפלה"? ספרו לנו בפייסבוק