"כוח משיכה": עד כמה הסרט מציאותי?

עכשיו, כשכולם כבר מסכימים ש"כוח משיכה" הוא סרט סוחף ומסחרר לגמרי, הגיע הזמן להתעכב על השאלה שכולנו שאלנו את עצמנו ביציאה מהאולם: ככה זה באמת בחלל? התשובה בפנים

דורון פישלר
11/11/2013
יח"צ - חד פעמי

"כוח משיכה" הוא לא רק חוויה מדהימה, הוא גם אחד מסרטי החלל המדויקים ביותר שנוצרו. סרטים הוליוודיים מטרידים את עצמם רק לעתים רחוקות בדיוק מדעי: חלליות, אקדחי לייזר, חורים שחורים וטלפורטרים עובדים על פי העיקרון "מה שמגניב", לא על פי מה שבאמת ייתכן מדעית. "כוח משיכה", ביחס למרבית סרטי החלל, הוא ריאליסטי, ומגביל את עצמו ברובו לדברים שיכולים – לפחות תיאורטית – להתרחש במציאות. ועדיין, הסרט לא לגמרי מדייק בעובדות: בכל זאת, מדובר פה בסרט אקשן ולא בסרט דוקומנטרי, וכדי ליצור הרפתקת חלל עוצרת נשימה, היוצרים הרשו לעצמם לעקם פרטים רבים. הנה כמה מהנקודות העיקריות בסרט, אלה שנאמנות למציאות – ואלה שלא ממש.

זהירות, ספוילרים: הכתבה מסגירה פרטי עלילה מ"כוח משיכה" לכל אורכו, כולל הסוף. אל תקראו אותה אם עוד לא ראיתם את הסרט.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

מוגש מטעם אפוסתרפיה

נכון: כוח משיכה? אז זהו, שלא

לאנטרפרייז על כל דגמיה, לכוכב המוות, לנוסטרומו וכמעט לכל חללית קולנועית אחרת יש דבר אחד במשותף: אנשים הולכים בהן על הרצפה. ברגע שבו נכנסת לחללית, נדמה שכוח הכבידה עובד עליך בדיוק כמו בכדור הארץ. במציאות, כמובן, המצב שונה לחלוטין: בחלל החיצון – או במצב של נפילה חופשית במסלול סביב כדור הארץ – אין כבידה בכלל: הכיוונים "למעלה" ו"למטה" נעלמים, דברים מרחפים בחלל בחופשיות. רוב הסרטים מתעלמים מהעובדה הזאת כי נורא קשה לצלם את זה. אבל ב"כוח משיכה" אין כוח משיכה: לאורך כל הסרט, אף אחד לא הולך לשום מקום. בתוך החללית או מחוצה לה, אנשים וחפצים מרחפים, כפי שהיה קורה באמת בחלל החיצון.

ובכל זאת, ישנו פרט אחד בסרט שנראה כאילו קיבל פטור מחוסר המשקל: השיער של סנדרה בולוק. בסצינות רבות התספורת שלה נשארת יציבה, כשהשיער שלה נופל מטה על פניה – כפי שטבעי שיקרה בכדור הארץ, בעוד במציאות, השיער שלה היה אמור להתפרע ו"לעמוד" על ראשה באופן שאולי היה פוגם בדרמה.

למה השיער לא זז? מתוך "כוח משיכה"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

נכון: בחלל, איש אינו יכול לשמוע אותך צורח

עוד עובדה שרוב סרטי החלל מתעלמים ממנה: בריק של החלל אין אוויר, ולכן גם אין קול. כולנו יודעים את זה – אבל נוטים לשכוח את זה. החלל ברוב הסרטים מלא בקולות: המהום מנועים, "פיו פיו" של יריות, פיצוצים אדירים. כל זאת על אף שבמציאות, אילו היינו צופים באירועים האלה לא היינו שומעים שום דבר.

"כוח משיכה" שומר על זכות השתיקה. גם כשאנחנו רואים דברים מתרסקים ומתפוצצים, הם לא משמיעים קול. אנחנו שומעים את מה שסנדרה בולוק שומעת, וברוב המקרים, זה רק את עצמה. ישנם, עם זאת, רגעים שבהם נמצאת "פירצה" בכלל הזה: בולוק יכולה לשמוע קולות שעוברים דרך החליפה. כשהיא נוגעת בתחנת החלל, רעידות בתחנה עשויות לעבור דרך החליפה, וכך אנחנו יכולים לשמוע אותן – אם כי באופן מעוות ומעומעם מאוד.

לא שומעים. מתוך "כוח משיכה"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

לא נכון: מה יש לסנדרה מתחת לחליפה?‏

כשהיא נכנסת לתוך תחנת החלל, בולוק משתחלת מתוך חליפת החלל שלה – ומתחתה, מתברר, היא ‏לובשת רק גופיה ושורטס מינימליים למדי. למרות הערך האסתטי של העניין, זה שונה מאוד מהמצב ‏במציאות: חליפת החלל כוללת לא רק את הציפוי החיצוני, אלא גם חליפה צמודה ולא נוחה למראה ‏מתחתיה, המכוסה בצינורות, חיישנים וכל יתר הדברים שדרושים לאסטרונאוט כדי לא למות.

לא נכון: השמד את כל הלוויינים

האירוע המחולל של הסרט הוא פיצוץ של לוויין תקשורת רוסי, ששבריו נסחפים הלאה במסלול, פוגעים במעבורת החלל ויוצרים "תאונת שרשרת" שבסופו של דבר משתקת את כל הלוויינים – בכך היא לא מאפשרת לאסטרונאוטים ליצור קשר עם הקרקע – ומחסלת את כל תחנות החלל שמסביב לכדור הארץ.

תאונת שרשרת שכזאת היא חשש אמיתי, והיא אכן יכולה לקרות – אבל לא באופן כל כך מקיף וכל כך מהיר: יהיה קשה מאוד לכוון את כל אותם שברי לוויין כך שיפגעו בכל הגופים שבדרכם. ובקשר ללווייני התקשורת – הם אפילו לא בסכנה. טלסקופ החלל, מעבורת החלל ותחנת החלל הבינלאומית עפים נמוך, יחסית: הם מקיפים את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך – בגובה של בין 300 ו-600 קילומטר. לווייני תקשורת, לעומת זאת, מרחפים במרחק של כ-30 אלף קילומטר. זה אפילו לא בסביבה; הסיכוי שתאונת שרשרת במסלול נמוך תפגע בלווינים הגבוהים דומה לסיכוי שכדור שנבעט בטעות ממגרש כדורגל ישבור חלון בקומה ה-25 של בניין שכן.

תאונה לא סבירה. מתוך "כוח משיכה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לא נכון: מסע הדילוגים

סנדרה בולוק מתחילה את הסרט ליד טלסקופ החלל האבל, מדלגת משם לתחנת החלל הבינלאומית, ומשם לתחנת החלל הסינית. התחושה שהסרט נותן היא שהמרחק בין שלושת הגופים האלה הוא קילומטרים בודדים: בתוך כמה דקות של ריחוף בריק ‏אפשר להגיע אליהם. למעשה, הדילוג בינהם דומה לדילוג בין רח' פרישמן לטייוואן. כולם אמנם נמצאים במסלול סביב כדור הארץ, אבל כדור הארץ הוא מקום גדול, ויש יותר ממסלול אפשרי אחד שבו אפשר להקיף אותו: כל אחד מהם נמצא במסלול שונה לחלוטין. כדי להגיע מתחנת חלל אחת לאחרת בולוק היתה צריכה לבצע חישובים מסובכים ביותר כדי למצוא את נקודת המפגש האידיאלית, ואז לשגר את עצמה בדיוק נמרץ לשם – מרחק של עשרות אלפי קילומטרים. הסיכוי להצליח בכך דומה לסיכוי לפגוע בכדור אקדח באוויר בעזרת כדור אקדח אחר.

נכון... אבל דורש הרבה מזל: הנחיתה

אפילו אחרי שבולוק הצליחה לחזור אל כדור הארץ – הצרות שלה היו אמורות רק להתחיל. האסטרונאוטית לא ידעה לנווט את רכב הנחיתה: לא היה לה שום מושג לאן תגיע, והיא נחתה למעשה בנקודה אקראית לחלוטין על פני כדור הארץ. כידוע, 70% מפני כדור הארץ מכוסים מים: רוב הסיכויים היו שבולוק תנחת אי שם בלב האוקיאנוס, ותטבע עם רכב הנחיתה – או לכל היותר תצליח לצאת ממנו ותמצא את עצמה שוחה לבדה, בשרירים חלשים מחוסר כבידה, באמצע האוקיינוס – ותמות מתשישות כמה שעות לאחר מכן. אם היא היתה נוחתת על היבשה – השאלה היא איזו יבשה: היא היתה יכולה לנחות בקלות באמצע מדבר סהרה, באנטארקטיקה או בערבות סיביר, מקומות שבהם, גם אם היתה שורדת את הנחיתה עצמה, מזג האוויר היה הורג אותה הרבה לפני שמישהו היה מספיק לאתר אותה ולהטיס אותה הביתה. למזלה הרב, היא נחתה במקום נוח מאוד: במים רדודים, סמוך מאוד לחוף נעים למראה, באזור שהטמפרטורה בו נעימה מספיק כדי שתוכל ללכת משם באותם גופיה ומכנסונים בלי כל סימן לאי-נוחות. זה, כמובן, לא בלתי אפשרי – אבל דורש הרבה מאוד מזל: אפשר לומר שמבחינת בחירת מקום להתרסק בו, היא זכתה בפיס.

"כוח משיכה": עוד לא ראיתם סרט כזה
ראיון עם סנדרה בולוק לכבוד "כוח משיכה"

מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק

  • כוח משיכה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully