דניאל רביצקי - אלבום בכורה
כמו פרצוף שמעלה בך זכרונות ישנים: איך שאלבום הבכורה של דניאל רביצקי מתחיל, המאזין נזרק כמעט 15 שנה אחורה, אל "מנועים שקטים" של אסף אמדורסקי. בום. משהו בקלידים אצל רביצקי, משהו בבאסים, משליך ישר למערבולת של "במערבולת", ל-15 דקות בתל אביב הקודרת של סוף המילניום, לחלומות כהים בסוף ימים חשוכים. אלבום המופת ההוא, שהיה מהפכני במוזיקה הישראלית עם הסאונד האלקטרוני-אורבני שלו, הוא אחת ההשראות הברורות להפקה של קרני פוסטל (שותפה ותיקה של א.א. ומוזיקאית משובחת בפני עצמה) וברונו גרייף (טרי פויזן), אבל יהיה לא הוגן להעמיד את שני האלבומים זה מול זה. לא רק שזה "לא כוחות" בין אלבום בכורה של זמרת לא-מוכרת לאלבום שהוא כבר מזמן מיתולוגיה, אלא שלסלף-טייטלד של רביצקי יש דרך משלו, והיא דרך מצוינת.
דומה? האזינו לאלבום במלואו ותשפטו בעצמכם:
קצת סדר: רביצקי, בקושי 22, עובדת על האלבום הזה כבר למעלה מחצי עשור. רשימת המוזיקאים המוערכים ששותפים בו היא מופרכת עד בלתי סבירה: מלבד פוסטל וגרייף, היו שם גם שלומי שבן, רם אוריון, אורי מרק, צח דרורי, אפרת בן צור, יהוא ירון, רועי ירקוני (נקמת הטרקטור), ברוך בן יצחק (רוקפור), שגיא צורף (מפרויקט 30 שהתעסק ברעיונות מוזיקליים דומים), אסף אמדורסקי עצמו ואחרים. אם הרשימה הזו לא מספיקה, הרי שמרבית האלבום עשוי משירי משוררים, לרבות אלתרמן, תרצה אתר, חנוך לוין, יונה וולך, דוד פוגל וזלדה. השירים הראשונים החלו לצוץ ברשת כבר לפני בערך שנה, וככל שהזמן עבר הלך ונוצר הרושם שמדובר באלבום ששווה לשים לב אליו.
על מצע הסינתיסייזרים ובקול מדייק, נוסך שלווה, רביצקי יוצרת קטעי דרים-פופ איטיים, אפלים ומשכנעים, שהשירה המולחנת נבלעת בהם אך בו בזמן מוסיפה להם גם עומק. כשזה מצליח, כמו בקטע הנפלא "בלילות אני בוכה מגעגועים" (חנוך לוין/אפרת בן צור) או בהמנון האלבום "יותר מדי" (יונה וולך/אסף אמדורסקי), זה הופך לחורף מסחרר וסוער מרוב רעיונות. מנגד, יש פעמים שאין לזה כיסוי. הווריאציות של רביצקי (כולל לחנים חדשים) על "ושום סלע" או "פגישה לאין קץ" לא מספיק מעניינים כדי להאפיל על הגרסאות המקוריות לשירים המופלאים האלה. ואם עוד אפשר למצוא חן באפלוליות האיטית שממלאת את הטקסט של תרצה אתר באופן פחות דרמטי מאשר בגרסת דנה ברגר הרי שבקלאסיקה של אלתרמן פשוט לא היה טעם לגעת, ולא נוצקה בה איזו משמעות חדשה אמיתית.
האלבום הזה חושף את רביצקי כזמרת מעניינת ומסתורית למדי. אף על פי שמילות השירים כביכול מייצגות כולן נפש סוערת, חולמנית, כאובה, מהורהרת, הרי שהביצוע סטרילי ומרוחק מהן. היא נמצאת בניואנסים, או בשיר היחיד שהיא חתומה עליו באלבום כיוצרת, שבמקרה או שלא הוא גם היחיד שאינו בעברית. הסטריליות הזו, השונה כל כך מהאקספרסיביות של יוצרי אינדי כמו הילה רוח או יהוא ירון, למשל, מצליחה לגבש את האלבום ליצירה אחת אחידה, אבל גם מונעת ממנו להוליד שרשרת של שירים ענקיים באמת, שיהיו אגרוף בבטן מתוך כל הקטיפה הזאת משהו כמו הרגישות הפוצעת של השיר האחרון באלבום, "אני מבינה".
הזמרים והקטינות: האמת המכוערת
הפארסה האמיתית סביב סיפור העבירות המיוחסות לכאורה לאותו זמר מפורסם שכולנו יודעים את שמו אבל איננו יכולים לאומרו, הוא אפילו לא צו איסור הפרסום המגוחך (שהוסר כעת, בערך, חלקית). האמת הכל-כך עצובה שעומדת מאחורי הסקנדל הזה בין אם יתגלה כנכון ובין אם לאו היא שבטווח הארוך, לאף אחד לא ממש אכפת: התרבות הישראלית והמוזיקה בפרט, בהתאם לעולם אגב, משופעת במקרים ברוטאליים של אמנים ענקיים שמעורבים בפשעים איומים, מאונס, אלימות נגד נשים וניצול קטינות ועד בכלל. לא סתם עלו בימים האחרונים שמותיהם של בני חבורת "לול", זהר ארגוב, ישי לוי, שמוליק קראוס, דן בן אמוץ, דודו טופז, מרגלית צנעני ואחרים לכולם יוחסו עבירות איומות, וכולם גיבורי תרבות. הזיכרון הקולקטיבי קצר, והוא מאוד סלחני כשמדובר באייקונים. כך בטח יהיה גם במקרה הזה, בין אם החשדות יאוששו ובין אם לאו. ואתם יודעים את זה. "את כל מה שיש לי לומר על זמרים מפורסמים, נערות צעירות ומה שביניהם כבר אמרתי מזמן", כתבה השבוע בעמוד הפייסבוק שלה עלמה זהר, "השנים חולפות, הדמויות מתחלפות ואותה שאלה נשארת פתוחה... אז למה את בוכה? למה את בוכה? למה את בוכה?"
שיר אחד בשבוע
ביום חמישי הקרוב יחגגו חברי מופע הארנבות של ד"ר קספר הבלתי נלאים 20 שנה לאלבום הבכורה ואוסף חדש של כל הלהיטים במופע מיוחד במועדון התיאטרון ביפו. מעבר לזכויות הרבות שיש לאורן ברזילי, שי להב וחבריהם במסגרת הלהקה (וגם בקריירות הסולו המרתקות של כל אחד מהם), מפאת קוצר היריעה נבחר שיר אחד לשבוע הזה, בגרסת הופעה שדווקא לא מופיעה באוסף, שגם היא סובבת סביב ילדה תמה.